<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום וכו'. ואחות אשתו. פר"י נידה בשעת נפילתה מותרת להתייבם אחרי טהרתה, כדמשמע בפרק אילו דברים [ע"ב ע"ב] דקאמרינן יבמתו נידה בעל פטור ופריך מ"ש יבמתו משום דקעביד מצוה וחלוק גדול יש בין נידה לאחות אשתו דאיסור נידה אינו על היבם לבדו אלא על כל העולם. ועוד חילוקין אחרים.
<h2>דף ב:</h2>
וכולן אם מתו או מיאנו או נמצאו איילונית צרותיהן מותרות. פירש רבינו תם דההיא דאמרינן [לקמן ס"א ע"ב] קטנה שמא תמצא איילונית ההיא בדקיבלה עילויה והכא בסתם והרבי אברהם מבורגי"ל תירץ דמתניתין מיירי בנמצאת איילונית בחיי האח והקפיד. ולכל הפירושים ודאי איילונית אינה צריכה גט בדלא קיבלה עילוי.
ואי אתה יכול לומר בחמותה שמיאנה. פירש ריב"ן דמתני' איירי בקידושי קטנות אבל בקידושי(ן) טעות תנא דבי רבי ישמעאל אפילו בנה מורכב על גבי כתיפה עיין פרק המדיר [ע"ד ע"א] ואפילו בקידושי טעות לא פסקינן כרבי ישמעאל.
<h2>דף ד:</h2>
דאפילו פשתים לצמר וצמר לפשתים. פר"י ואפי' שני חוטין של צמר לבן שרי בפשתים (במגו דתכלת פטרה ולבן של פשתן נמי פוטר הצמר במגו דלבן של צמר) ודווקא במקום תכלת אבל במקום שאין תכלת אסור עיין פרק במה מדליקין [כ"ז ע"ב] ופרק התכלת [מ' ע"א] ופרק אילו נערות [מ' ע"א].
<h2>דף ה:</h2>
גדילים ארבעה. במנחות [מ"ב ע"א] אמרינן דבעי תמני חוטין. בקו' פי' ופותליהו מתוכו שעושה שני שלישי ענף ושליש גדיל וי"מ פותלהו לעשותו כעין פתילה וכופלו באמצע ועושה חמשה קשרים.
שוע טוי ונוז. פר"ח שוע לבדו. וטווי לבדו. ונוז פ"ה ארוג ביחד ור"ת פי' נוז היינו משזר וגם נוז נעש' לבד ולבסוף מחבר עם צמר ופשתים עיין במסכת נידה פרק האשה [ס"א ע"ב].
כלכם חייבים בכבודי. פר"י אמרינן פ"ק דקידושין [ל"א ע"א] אביו אמר השקיני מים ואמו אמרה השקיני הנח כבוד אמו שהיא עצמה חייבת בכבוד אביך, וכן אביו אומ' השקיני ומצוה עליו לעשות הנח כבוד אביך ועשה מצוה שאביך נמי חייב במצוה.
<h2>דף י:</h2>
החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת צריכה חליצה מן האחין. פר"י אינה מתייבמת דהא אפי' לבעלה אסורה.
<h2>דף יא.</h2>
צרת סוטה אסורה. פסק רב אלפס דגרושה שזינתה מותרת להחזיר. פר"י דאפי' וודאי סוטה צריכה חליצה צ"ע. לרב ספק סוטה בעיא חליצה ונראה דאפילו ודאי סוטה צריכה חליצה צ"ע.
<h2>דף יא:</h2>
המחזיר גרושתו משניסת. פסק רב אלפס כי האי תירוצא היא חולצת. צרתה או חולצת או מתייבמ'. ואחד צרת ממאנת ביבם ואחד צרת איילונית או צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות.
<h2>דף יב:</h2>
אמר רבא הילכתא צרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה.
שלש נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה. פי' בקו' מותרו' לשמש במוך. ור"ת פי' צריכו' לשמש במוך לאחר התשמיש אבל לפני התשמיש אסור ליתן שם מוך דהוי כמטיל זרע על העצים ועל האבני'. וחכמי' אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת.
אמר רב ספרא בנים הרי הן כסימנים. פירש בנים של קיימא הוו כסימנין לעניין חליצה וקידושין אפי' לר' יודא דאמר עד שירבה השחור על הלבן פר"י למ"ד שתי שערות שוכבות ונראה כמי שריבה השחור אם הביאה שערות ונשרו יכולה למאן אפי' שהה כדי ריבוי [שער] שחור דאין הזמן גורם אלא רבוי שערות גורמות שתהא נראית לכל גדולה.
<h2>דף יג.</h2>
כיצד פוטרו' צרות כו'. כיצד אם מתו צרות[יהן] מותר כו'. וכל היכולה למאן ולא מיאנ' צרתה חולצת ולא מתייבמת. תנא מיאנה בבעל מותרת לאביו, מיאנה ביבם אסורה לאביו.
שש עריות חמורות מאילו מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות, אמו ואשת אביו ואחות אביו ואחותו מאביו ואשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו, ב"ש מתירין הצרו' לאחין וב"ה אוסרין. [ע"ב] חלצו ב"ה מכשירי' וב"ש פוסלין. לא נמנעו ב"ש וב"ה מלישא נשים אילו מאילו. כל הטהרו' שהיו אילו מטהרין ואילו מטמאין. לא נמנעו מלעשות טהרות אילו על גב אילו.
<h2>דף יג:</h2>
תנן התם מגילה נקראת בי"א וכו'. קרי כאן לא תתגודדו [י"ד ע"א] ה"מ בית דין אחד פלג מורים כדברי בית שמאי ופלג כבית הילל. אבל שני בתי דיני' בעיר אחת, וכל שכן בשתי עיירות לית לן בה. פירש (ראב"ן) [ריב"ן] שצריכין המתירין להודיע לאוסרין והילכך בני מגנצ"א שאוסרין בועא בשיפולי ריאה, ומחובר עד מוצאי יום טוב שני עד כדי שיעשו וריחא מילתא היא ובני גרמיז"א מתירין כשבאו בני מגנצ"א לוורמש"א אם יש להן מעשה כך צריכין להודיע להן זה הדבר אין אתם מתירין בעירכם, ואם נראה טעם בני וורמיש"א לבני מגנצ"א יכולים לאכול כל זמן שהם בוורמיש"א כדאמרינן (פרק כירה דף מ"ו רבי אבהו באתריה דריב"ל) מטלטל שרגא כו'.
לא תעשו חבורה על מת. פירש ר"י דווקא דרך שריטה אסור אבל דרך הכאה מותר כדמשמע פרק ד' מיתות [ס"ח ע"א] גבי רבי עקיבא שהיה מכה עצמו על רבי אליעזר עד שהיה דמו שותת לארץ. עוד פירש ר"י שמא התם על התורה היה מצטער ולפי פירוש זה היה אסור להכות.
<h2>דף טו.</h2>
עירוב מקוואות (בשפופרת) [כשפופרת הנוד] בעובייה ובחללה שתי אצבעות חוזרות למקומם. פירש רבינו תם נקב בעינן כשפופרת הנוד אבל במים סגי בטופח כדי להטפיח. ולר"י נראה דצריך מים כשתי אצבעות כשפופרת הנוד מלא וכשצפין למעלה סגי כקליפת השום ברוחב שפופרת. וההיא דגיטין [ט"ז ע"א] דאמר טופח להטפיח חיבור לאו לעניין מקוואות אלא לעניין השקה.
<h2>דף טז.</h2>
עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. פירש הקונט' ישראל הדרים בארץ עמון שכבש משה מסיחון. וקשה לרבינו תם דאמרינן פרק שנהגו [נ"ב ע"ב] שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ועבר הירדן היינו ארץ סיחון ואמר רבינו תם דהתם בארץ סיחון ועוג שלא היה של עמון ומואב.
<h2>דף טז:</h2>
אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן. פר"י הלכה כסתם משנה פ' האומר [ס"ו ע"ב] דכותי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר.
כותי שקידש בזמן הזה חוששין לקידושיו ודוק' במקום דקביעי עשרת השבטי'.
<h2>דף יז.</h2>
בן בתך הבא מן הכותי קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכותית קרוי בנך אלא בנה. פי' בקו' מדכתי' כי יסיר ולא כתיב כי תסיר משמע דלא קאי אבתו לא תקח לבנך, ואי יולדת בן לע"ז לא חיישינן דלאו בנך מיקרי והק' ר"ת דלפי' בנך קרוי בנך היינו בנך הבא מישראלית שאביו כותי. ואר"ת דכי יסיר קאי אבתו לא תקח לבנך וה"ק כי יסיר החותן את בנך מאחרי והיינו הסרה שאין הזרע מתייחס אחרי ישראל וקאי דווקא אסיפא דקרא. ולי נראה דקאי על שניהם וארישיה דקרא בתך לא תתן לבנו כי יסיר חתנך בנך אלמא דבן בתך קרוי בנך וקאי נמי אסיפיה דקרא על החותן דצריך ליישב לישנא דכי יסיר על שניהן ועתה כל הקושיות נתיישבו.
[לשון הרי"ף] אשת סריס חמה ואנדרוגינוס או אח מן האם ואשת גר ועבד משוחרר ואיילונית לא חולצת ולא מתייבמת החרשת והשוטה מתייבמת ולא חולצת. איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתייבמות. עקרה וזקינה [או חולצות או מתייבמות]. היכא דאיכא שני אחין תאומין והיתה הורתן שלא בקדושה לא חולצין ולא מתייבמין אבל חייב משום אשת אח. קידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזה או מי שלא שהתה אמו אחר בעלה שלשה חדשים חולצין ולא מתייבמין.
כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו, שני אחין ומת אחד מהן ונולד להן אח, ואחר כך ייבם השני אשת אחיו ומת, הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשנית משום צרתה, עשה בה מאמר ומת צרת אשת השני חולצת ולא מתייבמת רבי [שמעון] אומר או חולץ או מייבם לאיזה שירצה.
<h2>דף יח:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל שומרת יבם שמתה אסור באמה, יש זיקא, ואזדא לטעמיה דאמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא דאמר שומרת יבם שקידש אחיו את (אחותו) [אחותה] (אמר) [אומרים] לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה וצריכה אי אשמועינן הא הוה אמינא בחד אבל בתרי אין זיקא קא משמע לן. ואי אשמועינן הלכה הוה אמינא הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה פקעא זיקא קא משמע לן. פירש ר"י דווקא קידש אומר לו המתן מלישא דנראה כנושא אחות זקוקתו אבל נשא כבר אין צריך להמתין מלבעול. ודווקא קידש אחר נפילה אבל קידש קודם נפילה דקידשה בהיתר אין צריך להמתין.
<h2>דף כ.</h2>
כל שאיסורו איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת. אחותה שהיא יבמתה כגון שלשה אחין שהיו נשואין לשתי אחיות ומתו והייתה אחת מהן אסורה על היבם איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה. אחותה שהיא יבמתה חולצת ולא מתייבמת. איסור מצוה ואיסור קדושה.
<h2>דף כ:</h2>
גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. הקשה רבינו יב"א באלמנה מן האירוסין לכהן גדול ופריך [לקמן ס"א ע"א] דיבא עשה וידחה לא תעשה מאי פריך הלא בביאה ראשונה אינה ראויה להתעבר וביאה שניה אינו מצוה. ותירץ ר"י דלא בעינן ביאה הראוייה להקמת שם אלא שהיבם והיבמה בני הקמת שם למעוטי סריס ואיילונית.
<h2>דף כא.</h2>
תנו רבנן מה הן שניות אם אמו, ואם אביו, ואשת אבי אביו, ואשת אבי אמו, ואשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם בין מן האב ובין מן האם, וכלת בנו וכלת בתו. ומותר אדם באשת חמיו. פירש ר"י בירושלמי [ה"ד] אשת חמיו אסורה מפני מראית העין, וקאמרינן נמי שני חורגין שגדילין בבית אסורין מפני מראית העין. רבי חנינא אמר יסבון באתרא דלא חכמין להון. וכן (פי') [פסק] ר"ת [ור"ח]. ובעל הלכות גדולות נמי פוסק(ים) כן וגם באשת חתנו, אבל בשמעתין שרי לתרווייהו וכן בפרק משוח מלחמה [מ"ג ע"ב]. דאמרינן התם חורגה הגדילה בין האחין דשריא. ומעשה היה בפרובינצ"א באחד שהיה טבחו טבוח לישא אשת חמיו ואפסדיה רבינו תם לסעודתיה ושמא אחר התלמוד אסרום הגאונים. ומותר אדם באשת חורגו ואסור בבת חורגו וחורגו מותר באשתו.
אמר רב ארבע נשים יש להן הפסק, ונקיט ליה דין תלת, אשת אחי האם מן האב, ואשת אחי האב מן האם, וכלת בתו, וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו.
<h2>דף כב.</h2>
תני רבי חייא שלישי' שבבנו ושבבתו ושבבן אשתו ושבבת אשתו שנייה רביעית שבחמיו ושבחמותה שנייה. קבעי שניות דר' חייא יש להם הפסק או אין להן הפסק ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא. וכן פסק ספר חפץ וכן משמע קצת מפירוש רבינו חננאל ובשאלתות ובצפנת פענח פסקו כאמימר דמכשר וכן משמע דסבר רב אשי דקאמרי השתא נמי דכתיבו לאיסור לאו מר בריה דרבינא חתים עלייהו משמע דמותר באשת אחי [אבי] אביו מן האב ובאחות (אחי) [אבי] אביו. ולריב"ן נראה דאין הלכה כאמימר דסוגיא דתלמודא בהחולץ [מ' ע"ב] דלא כוותיה דקאמרינן אמימר מוקי לה משום חולץ וקסבר גזרו שניות בחליצה ואין התלמוד רוצה לפשוט בעיא מאמימר. ירושלמי, אחי אמו מותר באשתו ובבתו. נושא אדם אשת בן אחיו ואשת בן אחותו. לעולם אין אדם פוסל את אשתו ואפילו בא על אחותה בא על אמה בא על בתה. כל העריות, הבא עליהם אחד שוגג ואחד מזיד פסלה מן הכהונה.
מה בין עריות לשניות עריות עבר נשאה יוצאה בלא גט והולד ממזר. שניות צריכה גט והוולד כשר וזו וזו אין להן כתובה. וגרים אסורין בעריות שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה אבל בשניות מותרין.
אמר רב נחמן גרים אחים מן האם לא יעידו לכתחילה ואם העידו עדותן עדות.
מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשתו מן הייבום ואפילו ממזר חוץ מן הבן שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. צריך לומר הא דממזר פוטר כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים דאי לאו הכי הוה ספק. וכן כתב במיימוני מי שזנה עם אשת איש ונתעברה ממנו ושניהם מודו בנו הוא לעניין ירושה וספק לעניין יבום כשם שזנתה עמו זנתה עם אחר.
<h2>דף כב:</h2>
וחייב על מכתו ועל קללתו כשעשה תשובה. פסק רב אלפס הני מילי לחיוביה אבל אסור אפילו לא עשה תשובה כדאמרינן פרק אילו הן הנחנקין, [פ"ה ע"ב] לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ מן המסית והמדיח. ורבינו יצחק פירש דהתם נמי כשעשה תשובה מיירי. והקשה ר"י איך תמצא שמקללין אותו בשעשה תשובה. ותירץ שהזכיר שם שמים לבטלה או עשה דבר שחייב עליו נדוי אף על פי שעשה תשובה.
<h2>דף כג:</h2>
מי שקדש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזה מהן קידש נותן גט לזו וגט לזו מתו וכו'. שנים שקידשו שתי אחיות זה אינו יודע איזה קידש וזה אינו יודע איזה קידש זה נותן גט לשתיהן וזה נותן גט לשתיהן מתו כו'. קדמו כנסו אין מוציאין מידם ואפילו שניהם כהנים דאסור חליצה לכהן מדרבנן, וספק חלוצה לא גזור. פירש ר"י הא דאמרינן לקמן [ל"ו ע"ב] מת ביום שלשים אם אשת כהן היא אינה חולצת התם דחליצה אחר נשואין הוא יאמרו ודאי חליצה היא.
<h2>דף כד.</h2>
מצוה בגדול ליבם ואם קידם הקטן זכה. פריך יקום על שם אחיו לנחלה או אינו אלא לקריאת שם, נאמר כאן על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם. מה שם הנאמר להלן נחלה אף כאן נחלה.
<h2>דף כד:</h2>
הנטען מן השפחה ונשתחררה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אינו מוציא. בגמרא מפרש משום הסר ממך עקשות פה פירש ר"י דנטען על הפנויה אין להחמיר מלכנוס ואדרבה מצוה לכנסה דכתיב [דברים] ולו תהיה לאשה.
הנטען מאשת איש והוציאוה מתחת ידו, אף על פי שכנס יוציא אמר רב ובעדים. פירוש שהוציאה בעלה בעדי טומאה. אבל אם הוציאה בעדי דבר מכוער וכנסה הנטען, אין מוציאין מידו דהילכתא כוותיה דרב והילכתא כוותיה דרבי דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינור רוק למעלה מן הכילה ומנעלים הפוכים תחת המטה אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא. ומפרש רבינו תם תצא מן הרוכל אם גרשה בעלה ונשאה רוכל ואין לפרש תצא מבעלה הראשון, משום דאמרינן [כתובות ט' ע"ב] אין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קנוי וסתירה. ועוד הוי קלא לבתר נשואין ואמרינן פרק האשה רבה [צ"ב ע"א] ופרק הזורק [פ"א ע"א] קלא דבתר נשואין לא חיישינן וכן פי' רבינו חננאל והלכות גדולות. אבל מבעל אין מוציאין אלא אם כן ראו כמכחול בשפופרת ולר"י נראה דאין צריך כמכחול בשפופרת דהא אפילו למיתה לא בעינן אלא שיראו כדרך המנאפים פרק השוכר את הפועלים [צ"א ע"א] ובפ' קמא דמכות [ז' ע"א] אבל בשאלתות דרב אחאי פוסק בדבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן ל(י)ה בין מבעל בין מבועל. ושוב חזר רבינו תם לדברי השאלתות. ולר"י נראה כדברי רבינו תם הראשונים. והר"ם ז"ל פסק כשאלתות דרב אחאי והאריך מאד. ובירושלמי מוכיח כדברי השאלתות פרק המדיר [ה"ו] דקאמרינן מעשה באחד שראו אותו נותן פיו על פיה ואמרי תיפוק בלא פרס ואפילו לא ראו הכיעור בבת אחת והכיעור דחזה האי לא חזה האי אכיעור קא מסהדי דקיימא לן כרבי יהושע בן קרחה וכן משמע בירושלמי פרק קמא דסוטה [ה"א]. ואי ליכא עידי כיעור אלא חד אי מהימן עליה כבי תרי חייב להוציאה כדמשמע פרק האומר [ס"ו ע"א] גבי ההוא סמיא ואפילו אם העד קרוב וכן כתוב במיימוני ואפילו אם היתה המעידה אשה אבל מכתובתה אין לנו כח להפסידה עד שיהיו שני עדים על הכיעור ואם היא הודתה לדברי הכיעור ואינה נותנת אמתלא טובה לדבריה הפסידה כתובה והתוספת. אבל נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל אי איתנהו בעיניה שקלה ואי לא לא שקלה מידי.
<h2>דף כה.</h2>
המוציא אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר. ואם כנס מסקינן דאינו מוציא הא בקלא דפסיקא פסקינן כרב. בקלא דלא פסיק פסקינן כר'.
המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו. הוא לא ישא הא אחר ישאנה ולא אמרינן רשע הוא דקיימא לן כרבא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. פר"י הני מילי לפסול את עצמו אינו נאמן. אבל גבי אכילת חלב במסכת כריתות [י"ב ע"א] ובפרק קמא דבבא מציע' [ג' ע"ב] מהמנינן ליה לומר מזיד הייתי וכיון דרוצה לעשות תשובה לא כייפינן ליה להביא חולין לעזרה לפי דבריו ובפרק זה בורר [כ"ו ע"ב] אמרינן ארבעים בכתפיה וכשר משמע דחשוד על עריות פסול לעדות אשה.
<h2>דף כה:</h2>
מעשה בליסטים אחד שיצא ליהרג במדינת קפוטקיה ואמר לכו ואמרו לאשת פלוני בן פלוני אני הרגתי את בעלה בכניסתו ללוד והשיאו את אשתו. ומשני באומר אני הייתי עם הורגיו.
החכם שאסר אשה בנדר לא ישאנה מפני שהוא יחיד וחיישינן לחשדה. מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין. ולאו דווקא תלת אלא אפילו בי תרי דתניא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה פר"י אף על גב דשרי מכל מקום בעל נפש יתרחק מזה דתניא פרק אילו טריפות [מ"ד ע"ב] דן את הדין וכן העדים (שהעדים) [שהעידו] רשאין ליקח אבל אמרו חכמי' הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. מפני שהוא בית דין קא משמע לן דמיאון בשלשה ואם כנס אינו מוציא.
<h2>דף כו.</h2>
וכולם שהיה להם נשים ומתו מותרות להם. אבל נתגרשו לא והא תניא אפילו (נתגרשה) [נתגרשו]. הא דארגיל הוא קטטה הא דארגילה היא קטטה.
קא סלקא דעתא מיתה אמיתה גירושין אגרושין כו'. פר"י משום מיתה אמיתה נקט, דמגרושין אגרושין לא קשיא דאשה שנתגרשה כמה פעמים מותרת לינשא.
וכולן מותרים לאחיהם לבניהם ולאביה' ופריך הנטען מן האשה אסור באמו ובתו ובאחותה. ומשני נשי לגבי נשי שכיחי דאזלי אי נמי נשי דלא אסרי שכיבתן אהדדי לא קפדי.
ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואים שתי אחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, ואם קדמו וכנסו יוציאו.
היתה אחת מהן [אסורה] על האח(ת)[ד] איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה. איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת.
<h2>דף כו:</h2>
שלש אחיות יבמות שנפלו לשני אחים יבמים זה חולץ אחת וכו'. ושמואל אמר אחד חולץ לכולן והא דקאמר שמואל חליצה מעליא בעי הני מילי למיפטר צרה אבל למפטר נפשה פטרה.
<h2>דף כז.</h2>
חלץ לאחיות לא נפטרו צרות, חלץ לבעלת גט ולבעלת מאמר לא נפטרו צרות. חלץ צרות נפטרו כולן.
<h2>דף כז:</h2>
שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד וכו' רבי יוחנן אומר מתה שנייה מותר בראשונה מתה ראשונה אסור בשנייה דכל יבמות שאין קורא בה (בשעה) [בשעת] נפילה יבמה יבא עליה הרי הוא כאשת אח שיש לו בנים.
<h2>דף כח.</h2>
לא סתם לן תנא כרבי יוסי הגלילי דאמר איפשר לצמצם. פר"י פרק קמא דעירובין [ה' ע"ב] קיימא לן דבידי אדם איפשר לצמצם ופרק בתרא דבכורות [ס' ע"ב] משמע דאית ליה לרבא דבידי שמי' נמי אית ליה איפשר לצמצ'.
<h2>דף ל.</h2>
שלשה אחים שנים מהן נשואות שתי אחיות ומת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר וכו'.
טעמ' דגירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ואחר כך מת הנשוי נכרית וכו'.
<h2>דף ל:</h2>
וכולן שיהיה להן ספק קידושין או ספק גירושין הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. פר"י אף על גב דבשעת שנולד הספק הייתה עומדת בחזקת אסור שבעלה חי, קרוי לה חזקת היתר לשוק אם ימות בעלה, כדאמרינן [חולין נ"ד ע"ב] ספק כלבא ספק שונרא אמור כלבא. אף על גב דבהמה בחייה בחזקת אסור עומדת.
<h2>דף לא:</h2>
למעוטי זמן דליתיה בקידושין. ר"י מסופק אם כתב בכתב ידו שטר קידושין אי מהני כיון דאין צריך זמן מאי נפקא מינה בעדות.
זימנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי. והא דאמרינן פרק הגוזל [צ"ח ע"ב] גבי השורף שטרו של חבירו אי דדכירי מאי דכתיב ביה ליתו ולסהדו, התם מעידין שכך ראו בשטר אבל הכא מעידים בסתם. ומה שעדים שולחין כתב ידם לבית דין עיין פרק ב' דכתובות [כ' ע"א].
שלשה אחים נשואין שלש (כותיות) [נכריות] ומת אחד מהן וכו' אמר רבא נתן גט למאמריו הותרה אפילו היא.
<h2>דף לב.</h2>
שני אחים נשואין שני אחיות ומת אחד מהן ואחר כך מתה אשתו של שני הרי זו אסורה עליו עולמית.
<h2>דף לג:</h2>
שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסה לחופה החליפו זה של זה חייבים משום אשת איש.
<h2>דף לד.</h2>
אם הייתה שבת והוציאה בפיו חייב. פר"י והא דאמרינן [שבת צ"ב ע"א] בפיו ובמרפיקו פטור שאין דרך הוצאה בכך. הני מילי דלא נהנה בהך הוצאה. אבל הכא דנהנה בהך הוצאה חשיבה דרך הוצאה כדאמרינן [עירובין צ"ט ע"א] השתין ורק חייב.
<h2>דף לד:</h2>
ולא כמעשה ער ואונן דאילו התם שלא כדרכה. פר"י משמע שאסור לשמש שלא כדרכה ובפרק (בתרא) ב' דנדרים [כ' ע"ב] אמרה שולחן ערכתי לו והפכו משמע דמותר התם מיירי בלא הוצאת זרע. ועוד אומר ר"י דלא הוי כמעשה ער ואונן אלא ברגיל לעשות כן שלא תתעבר אבל באקראי בעלמא [מותר] לבא על אשתו שלא כדרכה כדאמרינן [שם] כל מה שאדם רוצה לעשו' עם אשתו עושה.
<h2>דף לה:</h2>
החולץ יבמתו ונמצאת מעוברת וילד' בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה [והיא מותרת בקרוביו] ולא פסלה מכהונה. אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה וכו'. הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת וכו'.
החולץ ליבמתו מעוברת והפילה רבי יוחנן אומר אינה צריכה חליצה מן האחין וריש לקיש אמר צריכה חליצה מן האחים, (חליצה) [חליצת] מעובר' לא שמה חליצה. ביאת מעוברת לא שמה ביאה. פר"י לאו דוקא מן האחים דהוא הדין ממנו מן החולץ אי נמי פירושו מן האחים של מת.
<h2>דף לו.</h2>
אמר רבא הילכתא כוותיה דריש לקיש בתלת חדא הא. פר"י לא חשיב ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף [חולין כ"ט ע"ב] משום דמשמיה דלוי אמרה. וההיא דנשא ונתן פרק קמא דע"ז [ו' ע"ב] התם הילכתא כוותיה דרבי יוחנן.
ואידך המחלק נכסיו על פיו [ע"ב] אמר ריש לקיש לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלוני ופלוני שנתתי להם וירשום. ואידך הכותב נכסיו לבנו מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב אמר ריש לקיש קנה לוקח קניין פירות שיש לאב לאו כקניין הגוף דמי.
<h2>דף לו:</h2>
לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי רבי מאיר וחכמים אומרים יוציא וכשיגיע זמנו יכנוס ולדברי חכמים יוציא בגט מדקתני יוציא ולא קתני יפריש. מהר"ר יוסף דאורלינ"ש הורה מטעם זה באחד שקידש מנקת חבירו שלא להצריך גט אפילו לרבי מאיר דבלאו הכי אסירא ליה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה כדאמרינן פרק ארוסה [כ"ד ע"א] גבי סוטה דאסיר' ליה מדאורייתא. ודווקא בנשא בעינן גט. אף על גב דקדש תוך שלשה חדשים וברח אמרי עירוקיה מסתייה ואי לאו האי טעמא בעי' גט. במעובר' ובמינק' חבירו לא החמירו כל כך ובשאלתות דרב אחאי פסקו אי עבר וקדיש מינקת חבירו יוציא בגט. פסק הרמז"ל היכא דקדיש או נשא מעוברת חבירו מדירו על דעת רבים שלא לבא עליה עד כ"ד חודש עיין בספר מרדכי (בריש החולץ דף תנ"ו ע"א שמפליג ומאריך הרבה וגם בהגהות דף תס"ב ע"ד).
איתמר מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה אמר רבינא משמיה דרבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת. ורב שרביא אמר זו וזו חולצת וקיימא לן כרבינא דלא מפסדינן לה מכהן וכל שכן אם נשא. פירש ר"י גרסינן בתוך שלשים דפרק יש בכור [מ' ע"א] גרסינן יום שלשים כשל לפניו ומה לי יום שלשים מה לי תוך שלשים. ובהלכות גדולות כתוב דיום שלשים אפילו פיהק [ומת] לרבנן לא הוי נפל, וזה החילוק בין תוך שלשי' ליום שלשים לעניין אבילות עיין פרק רבי אליעזר דמילה [קל"ו ע"א].
<h2>דף לז.</h2>
הכא מי עביד רבנן לכהן תקנתא או לא. פירש ר"י בעיא זו אליבא דרבנן מכאן מדקדק בהלכות גדולות ובשאלתו' הא דאמרינן בפר' אף על פי [ס' ע"ב] הלכה כר' מאיר בגזירותיו היינו בגזירותיו ולא בקנסותיו. קדש אלמנת חבירו או גרושת חבירו בתוך שלשה חדשים וערק פליגי בה רב אחא ורפרם חד אמר משמתינן ליה וחד אמר עירוקיה מסתייה וכן הלכה.
ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון יוציא והולד כשר. ואם לא הוציא, הנולד אחרי כן ספק ממזר ואסור בבת ישראל ובממזרת דקיימא לן כרבי אליעזר בפרק עשרה יוחסין [ע"ד ע"א].
<h2>דף לז:</h2>
לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה. לא ישא אדם אשה במדינה זו וישא אשה במדינה אחרת שמא נמצא אח נושא אחותו. והא דאמרינן מאן הויא ליומי שאני רבנן דפקיעי בשמייהו. אי נמי יחודי בעלמא הוו מיחדי בהדייהו פירש ר"י ולא מחמדי ולא חזיין דאי חזיין הוה אסור לייחד כדאמרינן [כתובות ד' ע"א] פירסה אשתו נידה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. עיין פרק קמא דיומא [י"ח ע"ב].
ספק ויבם שבאו לחלוק בניכסי מיתנא. ספק אמר אנא בר מיתנא וניכסין דידי, ויבם אמר את ברי ולית לך ולא מידי הוי ממון המוטל בספק וחולקין. ואפילו לרבנן דפליגי עליה דסומכוס הכא מודו שאין חזקה לזה יותר מלזה. ורשב"ם פסק הלכה כסומכוס ויש לחלק דבר שאי איפשר להתברר לעולם הלכה כסומכוס אבל דבר שאיפשר להתברר כגון שורך הזיק וכי האי גוונא אין הלכה כסומכוס.
ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם. בתר דפליג יבם בהדיה פלוגתא דרבי ירמיה ורבי אבא. רבי אבא אמר קם דינא אף על גב דאמר ליה ממה נפשך ורבי ירמיה אמר הדר דינא.
אי צייתת צייתת. עיין פרק שני דייני גזירות [ק"ט ע"ב]. ואם תאמר אמאי לא אמר מזדבנינא ליה לארבע פירש ר"י לא שבקינן ליה. ואם תאמר וארבע דאתו מכח חד אמאי לא כייפינן המוכר ליתן ויש לומר דמצי אמר לא מכרתי אלא מה שיש לי בה.
<h2>דף לח.</h2>
ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא הוי יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. אין לפרש עבור שהוא ודאי במקצת הנכסים יהא ודאי ומוחזק בכולן כמו שיש מפרשים פרק מי שמת [קנ"ח ע"ב] גבי נפל הבית עליו ועל אמו דמפרש יורשי האם היינו אחי האם ולא בנה דהוי ודאי מקצת אלא פירושו שהוא ודאי שיודע מכח מי בא לירש וספק אינו יודע מכח מי בא לירש ולא דמי לרב משרשיא דלעיל.
ספק ובני יבם [שבאו לחלוק] בנכסי סבא פלגא דקא מודו להו שקילתיה. תילתא דקא מודו ליה שקיל. דנקא מוטל בספק וחולקין.
שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודו בית שמאי ובית הילל שמוכרת ונותנת קיים, מתה מה יעשו בכתובה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ובית הילל (אמר) [אומרים] נכסים בחזקתן. פירש בקונטרס כי היכי דפליג אמוראים בפרק מי שמת [קנ"ח ע"ב] גבי נפל הבית עליו ועל אשתו רבי אלעזר אומר [נכסים] בחזקת יורשי האשה רבי יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל. ואיכא מאן דאמר יחלוקו. ואין נראה לרבי' תם עיין בכתובות פרק האשה [פ' ע"ב] ובפרק מי שמת [שם] דהכא היבם חי וזכה בהן קודם שמתה יבמתו והנכסים בחזקת' ואפילו חיה ותפסה מוציאין אותה מידה דמשלש חדשים ואילך אין לה מזונות והיכא דמתה לפירוש הקונטרס יחלוקו דהא פוסקים כבר קפרא דאמר יחלוקו פרק מי שמת, ולרבינו תם נכסים בחזקת היבם חוץ מנכסי מלוג.
<h2>דף לט.</h2>
בהלכות פסוקו' פוסק כאביי בשומרת יבם בהאי פלוגתא דידו (כידו) [כידה] והא דלא מני לה ביע"ל קג"ם משום דאיירו בו אמוראי ורב פפא דהוה בתראה סבירא ליה כאביי.
כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר וכתובתה על נכסי בעלה הראשון ואי לית לה מראשון תקינו לה שני. פירש ר"י נפקא מינה שיוכל היבם למכור נכסיו ואפילו אישתדוף אחר כך נכסים של מת לא טרפא ממשעבדי ואם היתה אשתו טורפת.
מצוה בגדול לייבם לא רצה מהלכים על כל האחין לא רצו (הולכין) [חוזרין] אצל גדול ואומרים עליך מצוה זו או חלוץ או ייבם תלה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממדינ' הים אין שומעין לו. כתב המיימוני בפרק שני דייבום וכן אם היה הגדול בעיר אחרת אין הקטן יכול לומר על אחי הגדול המצוה המתינו לו עד שיבא אלא אומר לזה שהוא כאן או חלוץ או ייבם. יבמה הראויה לייבום שלא רצתה להתייבם דינה כדין מורדת וכופין את היבם לחלוץ ותצא בלא כתובה. יבמה שתבעה היבם לחלוץ והיא אומרת איני חולצת ואיני נוטל[ת] כתובה אלא אשב בבית בעלי כשאר אלמנות אין שומעין לה, ולא עוד אלא אפי' אמרה איני ניזונת משלך אין שומעין לה שהרי לא יוכל לישא אחרת מפני המריבה שבתוך ביתו ואפי' יש לו עתה אשה יש לו מריבה. עד כאן לשון המיימון.
בתשובת הגאונים יבמה שנפלה לפני יבם מומר ואין שם יבם אלא הוא פטורה מן החליצה ומן הייבום. כתב רש"י בתשובה אחת דלא סמכינן עלה כלל דאף על פי שחטא ישראל הוא. ואם קידש קידושיו קידושין הילכך חולץ ולא מייבם. והרמז"ל הביא ראיה לדברי הגאונים מהא דפריך בפרק הגוזל קמא [ק"י ע"ב] אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה מעיקר' ומשני בכל דהו ניחא לה אם כן גבי מומר ודאי לא ניחא לה, (נפקא בלא חליצה ומכל מקום כתב לא מלאני לבי לעבור על דעת רש"י). ושאלו לו על יבמה שהיו לה שני יבמין הגדול מומר והקטן הלך למדינת הים. והחמיר שלא להניח המומר לחלוץ מפני תשובת הגאונים. והלך הכא לחומרא והכא לחומרא).
<h2>דף לט:</h2>
תנן בבכורות מצות יבום קודמת למצות חליצה. ועכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה מצות חליצה קודמת. ומסיק לומר דחזרו לומר מצות יבום קודמת ופריך איכשור דרי, ומשני מעיקרא סברי כאבא שאול ולבסוף כרבנן דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי וכו'. אמר רב אין כופין כי אתי לקמיה דרב אמר ליה אי ניחא לך יבם אי ניחא לך חלוץ וכן אתקין רב יהודה בגיטא דחליצה. פסק האלפס ובשאלתות ורשב"ם דמצות יבום קודמת וכן מצאתי בתשובת הגאונים. ואי מרדה לית לה כתובה אלא ניזונת. וגם רבינו יב"א פסק כן. אבל רבינו חננאל ורש"י ורבינו תם פסקו דמצות חליצה קודמת. ואפילו הכי אי ניחא לתרוייהו ליבם כסתם משנה דבכורות יעשו. ופירש רש"י אם לא תרצה להתיבם ונתנה אמתלא לדבריה מטעינן ליה וחליץ. ואם אין יכולין להטעותו כייפי' ליה וחולץ ובספ' התרומ' כתב מטעינן ליה היא תתן לך מאתים זוז ובשביל זה אינה חייבת ליתן ואם אינם יכולים להטעותו לא כייפינן ליה לחלוץ [אא"כ הוא מאותם שכופין להוציא, לא מיבעי אם אין ליבם אשה דלא כייפינן ליה לחלוץ אלא] אפילו אם יש לו אשה כבר ואמרינן בפרק הבא על יבמתו [ס"ה ע"א] הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה. וגם חרם במקומינו שלא ישא שתי נשים אפילו הכי אין כופין אותו לחלוץ. וכן כתב רבינו אבי"ה דאין כופין לחלוץ. תוספתא [פ"ב ה"ד] והאלפסי הביא בפרק קמא עקרה וזקינה ושאר כל הנשים או חולצות או מתייבמות משם כפו דודתו של רבינו מנחם ליתן ממון ליבמה כדי לחלוץ ואף כי היתה זקינה והם תבעוה ליבם והיה להם נשים עיין בספר אבי"ה ונמצא בתשוב' גאון יבם שירצה ליבם לשם נוי לשם אישות הרשות בידו דקיימא לן כחזרו לומר דרבנן יבמה יבא עליה מכל מקום עיין בספר אבי"ה.
ואישתמודעינהו דאחוה דמיתנא מן האב אפי' מפי קרוב ומפי אשה גלוי מילתא בעלמא היא. פסק רב אלפס היכא דאיכא חשדה לא סמכינן אקרוב ואשה. אבל במסיחין לפי תומם נאמנים והרמז"ל פסק דאפילו מתכוונים להעיד נאמנין דמשום עיגונא אקילו ביה רבנן. תשובת הגאונים דאין להכשיר הקטן לא ליבם ולא לחלוץ כעדות קרובים ובעדות אב ואם לומר שהוא גדול וכן הסכימו כל הגדולים. ואין להביא ראייה מאישתמודעינהו דפרק החולץ דאמרינן אפילו מקרובים דהתם בלא זה אנו מחזיקין אותו באחיו אבל אם לא היינו מחזיקין אותו באחיו לא היינו מאמינים לקרובים וכן פסק ר"י ואפילו ראינוהו מתפלל לפני התיבה דשמא על פי האב עשה דנאמן לנדרי' והקדשות כדאמרינן פרק האומר. ובספר התרומה פסק שאם יש קול בדבר דהוחזקו בשכנים ובשכנות שיש לאיש שלש עשרה שנים ויום אחד ולאשה בת שנים עשרה שנים ויום אחד שלא על פי אב סגי בכך עם השערות שאנו רואין.
<h2>דף מ.</h2>
החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה ואם יש שם אב הנכסי' של אב. אחר שתגבה כתובתה אם לא פטרו הכתובה קודם חליצה.
הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו. אפילו בחיי האב וכרבנן וכן הלכה. וכשמת האב אחרי כן יטול היבם פי שנים כדמשמע לשון רש"י בפרק כיצד [כ"ד ע"ב] גבי בכור קריא רחמנא והא דפריך הכא אי מה בכור לאחר מיתת האב שקיל פי שנים ומשמע דלאו הכי הוא לרבי יהודה פריך דאמרינן בין כך ובין כך של אב ומשוה מיבם וחולץ אבל לרבנן שקיל פי שנים עיין בספר רבינו אבי"ה שכתב תשובה גדולה על זה.
החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה ובאחותה בזמן שהיא קיימת והאחין מותרים והיא אסורה בקרוביו מותר בקרובות צרת חלוצתו. ומסקינן דגזרו שניות בחלוצה.
<h2>דף מא.</h2>
החולץ ליבמתו ונשא אחיו אחותה ומת צרתה חולצת ולא מתייבמת. המגרש את אשתו ונשא אחיו אחותה ומת צרתה פטור. אחות גרושה אסורה מדברי תורה אחות חלוצה מדברי סופרים. שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום רבי יהודה בן בתירא אמרו המתן עד שיעשה אחיך מעשה. חלצו או כנסו יכנוס את אשתו, מתה היבמה יכנוס את אשתו. מת היבם מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה והלכה כרבי יהודה בן בתירא. מתה אשתו מותר ביבמתו יבמה שהותרה (ונאנסה) [ונאסרה] וחזרה והותרה תחזור להיתירה ראשונה.
היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם תוך שלשה חדשים אחד בתולות ואחד בעולות. אלמנות גרושות נשואות וארוסות, רבי יהודה אומר הנשואות יארסו וארוסות ינשאו חוץ מאלמנה מפני האבול.
<h2>דף מא:</h2>
תנו רבנן ג' חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה מכאן ואילך אינה ניזונת [לא] משל בעלה ולא משל יבם. עמד בדין וברח ניזונת משל יבם. פר"י לאו דברח בשבילה מיירי אלא בברח מחמת שחיי' ממון או מחמת שאר אונסין ואם כן הוא הדין בחלה וכן משמע בירושלמי פרק אף על פי [ה"ד] והא דקאמרינן בריש כתובות [ב' ע"א] חלה הוא או שחלתה היא אינו מעלה לה מזונות. הני מילי שחלה תוך הזמן. אבל אם לא חלה עד אחר הזמן חייב במזונותיה. ודווקא נתרצה ליבם וברח אבל לא נתרצה ליבם אלא לחלוץ לא תקנו לה חכמים מזונות. ודווקא ברח אבל אם הוא לפנינו ומעכב מלחלוץ ומליבם אין כופין אותו למזונות דעד שיכפוהו למזונות יכפוהו לחלוץ. נפלה לפני יבם קטן לית לה מזוני.
יבמות שחלצו בתוך שלשה חדשים צריכות להמתין שלשה חדשים ממיתת (היבם) [הבעל]. בספר התרומה. [מ"ב ע"א] תנו רבנן חלצו לה אחר ג' חדשים אינה צריכה להמתין כלום ושלשה חדשים שאמרו משעת מיתת הבעל ולא משעת חליצת היבם.
<h2>דף מב.</h2>
גר וגיורת צריכה להמתין שלשה חדשים להבחין בין זרע שנזרע בקדושה וכו'. פר"י מכאן משמע דגר וגיורת שנתגיירו יחד מותר לקיימ' ודלא כיש אומרים שיש במדר' דאסור משום שמא יחזרו לסורם.
סתם מעוברת למניקה קיימת. רבינו שמשון הזקן התיר לגרושה ומניקה להנשא משום דלא משעבדה להניק. ואין נראה לרבינו תם וכן פוסק בשאלתות דרב אחאי לא שנא גרושה לא שנא אלמנה.
<h2>דף מב:</h2>
רבי יוסי אמר כל הנשים יתארסו. בעירובין [מ"ז ע"א] פירש בקונטרס דאפילו ארוסה יתארסו ולא ינשאו.
הרי שהייתה רדופה לילך לבית אביה וכו'. ושאינם ראויים לילד כולן צריכות [להמתין ג' חדשים דברי רבי מאיר, (מ"ג ע"א) והילכתא מניקות צריכות] להמתין כ"ד חדשים חוץ מיום שנולד בו ומיום שנתארסה בו וכן שלשה חדשים חוץ מיום שמת ומיום שנתארסה בו. עיין בכתובות [ס' ע"ב] דחדשים מלאים בעינן שלשים יום.
סתם ואחר כך מחלוקת. בריש ביצה [ב' ע"א] גבי מחתכים הדלועים סתם תנא כרבי שמעון אף על גב דרבי יהוד' פליג עליה בסיפא קרי ליה סתם משום דהוי רבים כנגד יחיד.
<h2>דף מג.</h2>
מקום שמותר לכבס ולא גרסי' לספר דאמרינן במועד קטן [כ"ז ע"ב] גיהוץ ותספורת שלשים יום. והרבי יעקב פירש דאשה מותרת בנטילת שער עיין פרק אילו מגלחין [כ"ג ע"א] שמותר לכבס אחר שבעה תוך שלשים מיהו גיהוץ דידן שרי עיין פרק אילו מגלחין [שם].
מלישא מליתן מלבנות מלנטוע התם [ירושלמי תענית פ"ד ה"ו] מוקי לה בבניין ונטיעה של שמחה ומשא ומתן איירי נמי במשא ומתן של שמחה כגון צרכי סעודה. ואין נראה לר"י דלא אסרינן אלא סעודה עצמה מראש חדש אב מכל מקום רבוי משא ומתן אסור קודם תשעה באב.
<h2>דף מג:</h2>
שאני בין אבילות חדשה פר"י בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור ליארס ומיהו במגילת סתרים מתיר ליארס אפילו תשעה באב שלא יקדמנו אחר ברחמי'. והביא ראיי' מירושלמי [תענית פ"ד ה"ו]. נראה לרבינו תם אף על גב דאסרינן באביו ואמו בבית השמחה עד י"ב חדש מכל מקום מותר לינשא אחר שלשי' משום מצוה פריה ורביה ואפילו יש לו בנים. ולר"י נראה דמי שאין לו בנים כלל אסור לכנוס תוך שלשים כיון דאינו יכול לבעול עיין פרק אילו מגלחין [כ"ג ע"א].
ארבע אחין נשואים ארבע נשים ורצה הגדול ליבם את כולן הרשות בידו. מי שהיה נשוי שתי נשים ומת ביאתה וחליצתה של אחת מהן פוטרת את צרתה [מ"ד ע"א] הייתה אחת כשירה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה מיבם מיבם לכשירה. לא ישפוך אדם את מי בורו ואחרים צריכין להם.
<h2>דף מה:</h2>
חציו עבד וחציו בן חורין הבא על אשת איש הוולד פסול.
והילכתא כותי ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר, הני מילי לישראל אבל לכהונה פגום.
רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסיה דבבל כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרי ביה ודן אפילו ישראל והיכא דאין אמו מישראל דן חבירו וממזר דן אפילו ישראל.
עבדיה דרב חייא אטבליה לההיא כותית לשם אנתותא אמר רב יוסף יכילנא לאכשורי בה ובברתה בה כרב אסי דאמר מי לא טבלה לנדתה. פר"י דלא בענן מומחין לגר ופרק ארבעה מחוסרי כפרה [ט' ע"א] מסיק דלא בעינן הזאה. קשה לר"י הא דאמרינן [מ"ו ע"ב] גר שצריך שלשה [דמשפט כתיב] ובשעת טבילה לא הביא[ה] איש ואפילו הביאה נשים אשה אינה ראוייה לדון. ויש לומר (היינו) [האי] דבעינן שלשה היינו לקבלת המצו' אבל לא לטבילה ודי בנשים הטובלות אותם אף על גב דאמרינן לקמן [מ"ז ע"ב] שני תלמידי חכמים עומדים בחוץ הני מילי לכתחילה ויש מפרשים כיון שידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי. אבל קשה טבילת נדה בלילה טבילת גר ביום. ושמא היינו לקבלת מצות.
<h2>דף מו.</h2>
מוהרקיהו דהני בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר וכו' מכאן ראייה ליחיד המתקוטט עם קהלו עבור מסים שיתן משכון תחילה. (דין זה באריכות במרדכי סוף פרק לא יחפור דף רמ"ז עמוד ג').
כאידך לישנא סבירא ליה כל שאינו עולה על שלחן מלכים אין בו משום בישולי כותים. עיין פר' אין מעמידין [ל"ח ע"א]. אמר רבינו תם דכולהו מודו דבר שנאכל כמו שהוא חי כמו פירות וגבינות אין בו משום בישולי כותים והא דאסרינן [שם ע"ב] ביצה שצלאה כותי אף על פי שראוי לגמעה חיה לאו אכילה חשובה היא דהכי נמי אמרינן [שבת קכ"ח ע"א] בשר תפל מותר לטלטלו בשבת דראוי לכוס מכל מקום יש בו משום בישולי כותים דלאו אכילה היא.
<h2>דף מו:</h2>
שמע מינה גר (צדק) [צריך] שלשה ושמע מינה אינו גר אלא עד שימול ויטבול ושמע מינה אין מטבילין גר בלילה משום דמשפט כתב ביה. פר"י אמאי לא בעינן מומחים משום נעילת דלת בפני כותים כדאמרינן [סנהדרין ב' ע"ב] גבי הלוואות והודאות פר"י כתוב בהלכות גדולות גר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף דם ברית, וקטן שנולד מהול אין צריך וכו'. ואם נכרת לו הגיד ובא להתגייר מודה רבי יוסי דסגי לה בטבילה. ובצריך להטיף ממנו דם ברית פירש רבינו חננאל להפוך עיין פרק רבי אליעזר דמילה. [קל"ה ע"א].
אתך במוחזק לך. פירש רבינו תם דווקא דידעינן ביה מעיקרא דהוי כותי הילכ' צריך להביא ראייה אבל לא ידעינן ביה הוה נאמן לומר גר אני במגו דאי בעי אמר ישראל אני כדאמרינן פרק קמא דפסחים [ג' ע"ב]. ועוד דאמרינן לקמן נתגיירתי ביני לבין עצמי לדבריך כותי אתה, הא אמר נתגיירתי בבית דין נאמן. ורב אלפס אמר דצריך להביא ראייה.
<h2>דף מז.</h2>
נאמן אתה לפסול עצמך. ואם תאמר והא אדם קרוב אצל עצמו. ויש לומר בבא לעשות תשובה ולהתגייר היטב. אבל אם בא על בת כהן לא פסלה.
והילכתא כוותיה דרב נחמן בר יצחק. פר"י משמע דהלכה כרבי יהודה דנאמן אף לפסול בניו וכן פוסק בשאלתות בפרשת וירא דהלכה כרבי יהודה בכל עניין דנאמן על בניו.
<h2>דף מז:</h2>
תנו רבנן גר שבא להתגייר אומרים לו וכו' ושני תלמידי חכמי' עומדים לו על גביו נתרפא מטבילין אותו מיד, טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו. פר"י משמע דמילה קודם טבילה כדאמרינן לעיל עד שימול ויטבול והא דאמרינן [לקמן ע"ח ע"א] מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה התם אי איפשר למול קודם.
ואשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה ושני תלמידי חכמים עומדים מבחוץ ובמקום שנדה טובלת וכו'. פר"י טבילת נידה פירש רב יהודאי גאון ונפקא לן מקל וחומר ממגעה ורבינו תם פירש מהאי קרא [במדבר ל"א] במי נדה יתחטא. ור"י מפרש דנפקא לן פרק במה אשה [ס"ד ע"ב] תהיה בנידתה בנידה תהא עד שתבא במים.
שם גר ועבד משוחרר טובלין. פר"י משמע דעבד צריך טבילה כשמשחררין אותו ולא סגי בטבילה ראשונה.
וכל דבר שחוצץ בטבילה. פר"י יש כמה חציצו' (דתנן) [דרבנן] והחמירו באשה לבעלה כמו בטהרות עיין פרק בתרא דנידה [ס"ז ע"א].
לישנא אחרינא כישראל לכל דבריו דאי הדר ביה ומקדש ישראלית קדושיו קידושין. והוא הדין גטו גט. ישראל הבא על הנכרית ולדה כמוה. ואשה שהמירה והולידה מכותי הילד כשר וקידושיו קידושין ואסור להלוותו בריבית.
<h2>דף מח.</h2>
לא עשה רגליו לא עשה שפמו. פירש בקונטרס צפרני רגליו. פר"י שיער בית השחי ובית הערוה [ומכאן אין ראי' דשרי לגלחם, דשמא מדרבנן אסור, אבל בריש פרק ב' נזירים [נזיר נ"ח ע"ב] אמר רב מקיל אדם כל גופו אפי' שער בית השחי ובית הערוה] במספרים. ובהלכות גדולות אמר רב מקיל אדם כל גופו בתער והתניא המעביר שער בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה כי קאמר רב בשאר איברים ושאר איברים מי שרי. כי קאמר רב במספרים ולפי זה בית השחי ובית הערוה אסור אפילו במספריים ולפי הלכות גדולות (של אספמיא כתב אלא הא בתער הא במספריים והדר משינויא קמא, ואם כן בית השחי ובית הערוה) במספריים מותר עיין פרק בתרא דנדרים.
<h2>דף מח:</h2>
(יום) [ירח] שלשים ופרק קמא דנזיר [ה' ע"א] פריך ואימא שלשים יום כדכתיב [במדבר י"א] עד חדש ימים משמע דסתם חדש שלשים יום פר"י רק במקום דמוכח ונפקא מינה לעניין כ"ד חדש ושלשה חדשים עיין לעיל [מ"ג ע"א] ובפרק אף על פי [ס' ע"ב].
איזה עבד ערל שמותר לקיימו הלוקח עבד על מנת שלא למולו. ובמקום שקונים כותים לעבדים ואין רשאים למולם מפני אימת מלכות מותרים לקיימן.
שאין עושה מאהבה אלא מיראה. בפרק נוטל [כ"ב ע"ב] משמע דשניהם רעים ובפרק כשם [ל"א ע"א] משמע דשניהם טובים. פר"י מאהבת המקום ומיראת המקום שניהם טובים מאהב' אדם מיראת אדם שניהם רעים או מאהבת שכר ואם לא יהיה לו שכר מתחרט. ומיראת עונש. אבל הבא מאהבת המקום טוב מיראת העונש רע.
<h2>דף מט.</h2>
איזהו ממזר כו'. שמעון התמני אומר כל שחייבים עליו כרת פסק רב אלפס הלכה רבי שמעון התמני וכן ר"י ולאו משום דיש במשנה הלכה כדבריו דאין למידין הלכה מפי תלמוד, פירוש משנה וברייתא.
<h2>דף מט:</h2>
תניא הכל מודים בבא על נידה ועל השומרת יבם ועל הסוטה שאין הולד ממזר. פירש רבינו חננאל יש אומרים דולד מסוטה אינו ממזר מן התור' אבל מדרבנן הוי ממזר דלא גרע מאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ובא עליה הולד ממזר [לקמן פ"ז ע"ב]. ואין נראה לר"י (דהכא) [דהתם] קנסינן ליה כי היכא שתחוש לדקדק אבל הכא (יודע שהיה) [יודעת ש]עושה עבירה.
<h2>דף נ.</h2>
רבן גמליאל אומר אין גט אחר גט, ולא מאמר אחר מאמר, ולא ביאה אחר ביאה, ולא חליצה אחר חליצה. וחכמים אומרים יש גט אחר גט, מאמר אחר מאמר, [ע"ב] עד כאן לא פליגי אלא בגט אחר גט ומאמר אחר מאמר אבל גט אחד ביבמה מהני.
<h2>דף נא:</h2>
אי(ן) ביאה ראשונה שהוא בן ט' ביאה. הקשה ר"י לרבי שמעון נמי תאסר לראשון משום דזינתה תחתיו ותירץ בקונטרס דאין אשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קינוי וסתירה. ואומר ר"י דהיינו [דוקא] בעד אחד אבל בעידי טומאה נאסר ופר"י דמיירי בבא עליה בשוגג. אי נמי בקטנ' דפתויה אונס הוא. אי נמי בבא עלי' באונ'.
<h2>דף נב.</h2>
מצות יבמה מקדש ואחר כך בועל, ואם בעל בלא מאמר קנה ולוקה מכת מרדות מדרבנן, דרב מנגיד מאן דקדיש בביאה, מאן דקדיש בשוקא, מאן דקדיש בלא שידוכי, מאן דמסר מודעה אגיטא. פר"י אפילו היה מבטל כל מודעי משום שמכוין להוציא לעז על הגט דאיכא דשמע במודעא ולא שמע בביטול מכאן נהגו לעשות (חדא) [חרם] בשעת נתינת הגט שלא להוציא [לעז].
ומאן דמ[ת]פקר בשליחות (דרבנן) [דבי דינן] כן כתוב בכל הספרי' של גירסת הקונטרס. ובכל הספרים (ר"י) כתוב מאן דמצער שליחא דרבנן ומיהו בקונטרס פירש שליח בית דין פר"י דבכל שליח דרבנן יש ללקות. אף על גב דלא הוה שליח בית דין כדאיתא פרק עשרה יוחסין [ע' ע"א] דשמתיה רב יודא לההוא טבחא.
וחתן הדר בבית חמיו. פר"י אנו סומכים על נהרדעי דבכולהו לא נגדי אלא מאן דקדיש בביאה בלא שידוכים ואיכא דאמרי אפילו בשידוכים.
הרי אמרו ללבלר כתוב גט לארוסתי לשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה. והא דאמר בפרק כל הגט [כ"ו ע"ב] אינו גט שלא יאמרו גטה קודם לבנה. פירש בקונטרס לכתחילה אינו גט ובדיעבד כשר. ומפרש רבינו תם דהכא שכתב בו זמן שאחר הנישואין שהוא זמן הנתינה ומותר לגרש בו לכתחילה. והתם דכתב זמן דקודם הנישואין דגרע טפי מגט ישן.
<h2>דף נב:</h2>
לאשה בעלמא אינו גט שאין בידו לגרשה. פר"י היינו למאן דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אבל למאן דאמר מקנה הוי גט.
פסק רב אלפס כרבנן דרבי דאמרי יש אחר חליצה כלום הילכך בין קדשה לשם אישות בין קידשה לשם יבמות צריכה גט מדרבנן.
<h2>דף נג.</h2>
רבינא אמר דכולי עלמא יש תנאי בחליצה. פר"י קיימא לן בפרק מצות חליצה [ק"ו ע"א] דחליצה מוטעת כשירה משום דאין תנאי בחליצה דאי איפשר לקיים על ידי שליח עיין בכתובות [ע"ד ע"א].
<h2>דף נג:</h2>
כל העריות, הבא עליהם אחד שוגג ואחד מזיד פסלה מן הכהונה.
הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון וכו'. קנה. אילימא שאנסוהו כותים ובא עליה והא אמר רבא אין קישוי אלא לדעת. להכי אין אונס בערוה ויש לו למסור עצמו ליהרג טרם שיעשה מעשה אבל אם [יש] קשוי שלא לדעת אינו חייב למסו' את עצמו דהוי כקרקע עולם גבי אסתר ועוד דפריך בפרק רבי ישמעאל [נ"ד ע"א] אונס רחמנא פטריה אף על גב שחייב למסור עצמו מכל מקום אם לא מסר עצמו אינו חייב מיתה. פר"י מכאן ראייה דאין יבמה נקנית אלא בבא עליה בקישוי מדלא מוקי לה שהדביקוהו עליה בדלא קישוי.
<h2>דף נד.</h2>
ישן לא קנה. פירש הקונטרס משום דלא הוי בר דעת וקשה דהא קטן אף על גב דלא הוי בר דעת היה קונה אי לאו דמעטיה קרא אלא טעמא דלא מכוין לביאה כלל והוי כמי שנתכוון להטיח בכותל והטיח ביבמתו דלא קנה [אבל נתכוין לביאה כגון נתכוין להטיח בבהמתו והטיח ביבמתו קנה].
<h2>דף נה:</h2>
מניין להעראה מן התורה וכו'. אשה לבעלה מניין גמר קיחה קיחה. פר"י דאשה נקנה בהעראה לבעלה והני מילי בשדעתו היה מתחלה להערות אבל אם היה מכוין לגמר ביאה לא קני אלא בגמר ביאה כדאמרינן פרק קמא דקידושין [י' ע"א] כגון שהעיזה בו וקבלה קדושין מאחר ורבינו אלפס פירש בעניין אחר.
אמר רבי יוחנן העראה זו הכנסת עטרה, ושמואל אמר העראה זו נשיקה.
<h2>דף נו.</h2>
אחד המערה ואחד הגומר קנה, רב אמר לכל. וכן הלכה כך פירש רב אלפס וכגון שהיה יבמה מן הנשואין.
<h2>דף נו:</h2>
אשת ישראל שנאנסה אף על פי שמותרת לבעלה פסלה מן הכהונה. אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה.
אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה, רבי אליעזר ורבי שמעון מכשירין. נתארמלו או נתגרשו מן הנשואין פסולות מן האירוסין כשירות.
<h2>דף נט.</h2>
כהן גדול לא ישא את האלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין ולא ישא את הבוגרת. רבי אליעזר ורבי שמעון מכשירין בבוגרת ולא ישא את מוכת עץ.
<h2>דף נט:</h2>
נבעלה לבהמה כשירה לכהונה.
אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ומוציאה בגט. אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא ואם נשא רבי אליעזר בן יעקב אומר יש חלל מחייבי עשה. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב.
<h2>דף סא.</h2>
וכן היה רבי שמעון אומר קברי כותים אין מטמאים באהל. פר"י דאין הלכה כרבי שמעון דרבי שמעון בן גמליאל פליג עליה במסכת אהלות [פי"ח מ"ט] והלכה כמותו במשנתינו וצריכין כהנים ליזהר מקברי כותים מיהו בבתי כותים מותרים ליכנס בחוצה לארץ כדתניא בתוספתא דאהלות [פי"ח ה"ו] מדורות הכותים בארץ ישראל טמאים בחוצה לארץ טהורים. ורבינו אבי"ה התיר ליכנס בקברי כותים עיין פרק המקבל [קי"ד ע"ב] סי' ע"ז.
אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכנוס. שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונתמנה להיות כהן גדול אף על פי שעשה בה מאמר לא יכנוס.
כהן גדול שמת אחיו חולץ ולא מייבם.
כהן הדיוט לא ישא את האיילונית אלא אם כן יש לו אשה ובנים. רבי יהודה אומר אף על פי שיש לו אשה ובנים לא ישא שהיא זונה האמורה בתורה. וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות. פר"י גיורת אפילו נתגיירה פחותה מבת ג' ויום אחד פסולה לכהן דקאמר לעיל גבי עיר אחת היתה בארץ ישראל.
<h2>דף סא:</h2>
רבי אלעזר אומר פנוי הבא על הפנוייה עשאה זונה. לא קיימא לן הכי.
לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים בית שמאי אומרי' שני זכרים. ובית הלל אומרים זכר ונקבה. אף על פי שיש לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה נפקא מינה למכור ספר תורה בשביל בנים. פר"י אפילו יש לו בנים מצוה לישא אשה בת בנים. אלא היכא דצריך למכור ספר תורה דכיון דיש לו בנים לא ימכור מאחר שמוצא שאינה בת בנים ואין צרי' למכור.
<h2>דף סב.</h2>
היו לו בנים בגיותו ונתגייר רבי יוחנן אומר קיים פריה ורביה ור"ל אומר לא קיים פריה ורביה ואזדא לטעמיה היו לו בנים בגיותו ונתגיי' רבי יוחנן אומר אין לו בכור לנחלה וכו' והילכתא כרבי יוחנן. הכל מודים בעבד שאין לו חייס.
היו לו בנים ומתו רב הונא אומר קיים פרייה ורביה ורבי יוחנן אומר לא קיים פריה ורביה. והלכה כרבי יוחנן.
<h2>דף סב:</h2>
בני בנים הרי הן כבנים תרי מחד לא קיים. ברא לברא וברתא לברתא. וכל שכן ברא לבר[ת]א. פר"י אף על גב דלעיל אמרינן דאין שני זכרי' חשובין כבן ובת הכא שבא מכח מי שפטרתו מפריה ורביה פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת ואפילו ברתא לברא מסיק דקיים.
נשא אשה ויש לו בנים בילדותו ישא בזקנותו. כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא. חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, ואפילו סמוך לווסתה, אף על גב דאמור רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לווסתה וכמה עונה, הני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מיטריד. אמר רבינו תם דפקידה לאו היינו תשמיש אלא כשרוצה לצאת לדרך יפקידנה בתשמיש, ואם הוא סמוך לווסתה יפקידנה בדברים לדבר על לבה.
תנו רבנן האוהב את אשתו והמכבדה יותר מגופו [ס"ד ע"א] והמלוה סלע לעני בשעת דחקו. פירש רבינו תם לצורך מזונותיו והא דאמרינן בחגיגה [ה' ע"א] ומצאוהו רעות רבות זה הממציא לעני מעות בשעת דוחקו היינו ששואלים הימנו מס אם לא היה ממציא לו היו מקילין עליו.
והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן. פירש ר"י אבניו נמי קאי כדמוכח פרק אילו הן הנשרפין [ע"ו ע"ב] אף על גב דקטן לא תקינו ליה רבנן נישואין מכל מקום לאו בעילתו זנות.
הנושא בת אחותו. פירש רשב"ם הוא הדין בת אחיו אלא נקט אחותו שמשדלתו בדברים אבל רבינו תם פירש דווקא נקט בת אחותו לפי שהיא בת מזלו דרוב בנים דומים לאחי האם.
<h2>דף סג.</h2>
רב הוה מצערא ליה דביתהו אמר לה עבדא טלפחי עבדא ליה חימצי. כי גדל חייא בריה אפך (לה כו' א"ל) את לא תעביד הכי שנ' למדו לשונם דבר שקר. ר' חייא הוה מצערא ליה דביתהו כו'. וכתב בעל הרוקח מי שיש לו אשה רעה יסבול יקבל ברצון ויקבל בשמחה ולא יראה פני גהינם.
<h2>דף סג:</h2>
כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים. אמר בן עזאי מה אעשה נפשי חשקה בתורה ואיפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.
<h2>דף סד.</h2>
נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל ויוצי' ויתן כתובה. פר"י (ר"י) בסוף פר' המדיר [ע"ז ע"א] איכא פלוגתא בהא אם כופין אותו בשוטין להוציא אם לאו אלא בדברים, דאין להוכיח לשון יוציא דהוי כפייה אלא היכא שעושה לאשה שלא כדין אבל הכא דאינו אלא משום דאינו רשאי ליבטל מפרייה ורבייה לא משמע לשון כפייה. וכל הני דהמדיר דתנן בו יוציא ויתן כתובה בכפייה קאמרינן ולעיל בפרק החולץ [ל"ט ע"א] קאמרינן למיכפייה לפי שאינו רוצה לא ליבם ולא לחלוץ. ונראה דכופין בשוטים דבדברים לא יווסר עבד והא דלא תני פרק המדיר האומר אי איפשר אלא הוא בבגדו והיא בבגדה [כתובות מ"ח ע"א] והנושא נשים על אשתו ובאה מחמת טענה [לקמן ס"ה ע"א] משום דלא מנו אלא הנך דממילא. עוד פירש ר"י דכל הני דתנן שכופין להוציא נותן כתובה מדפריך התם וליתני שהה עמה עשר שנים ואף על פי שמגרשה בכל כרחו. ורבינו גרשם מ"ה כתב בתשובה דבמוכה שחין אין לה כתובה ודקדק מדאמרינן גבי בורסקי יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שיכולתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. ואם יש לה כתובה בכל יום תערים ותינשא לבורסקי. מיהו אמר דודאי ההיא לית לה וכן בכל מקום שהיא פושעת יש לחוש שכולן תעשינה כן עיין פרק המדיר [שם].
בפ' אף על פי [כתובות ס"ג ע"ב] אמר רב אין מעשין אלא לפסולות ושמואל אמר אף נשא אשה ושהה עמה עשרה שנים ונראה לרבינו אבי"ה דהלכה כרב ורב ושמואל לא פליגי בארץ ישראל ואהא ברייתא סמכינן בזמן הזה שאנו בחוצה לארץ ששוהין טפי מעשרה שנים ולא כייפינן להוציא. וכן פירש ראב"ן וכן נמצא בשם ר"י הילכך לכל הפחות אין כופין להוציא. ובארץ ישראל חייב ליתן כתובה ותנאי כתובה עיין בספר אביאסף.
ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המניין, לפיכך אם הוא היה חולה או היא חולה שניהן חבושין בבית האיסורין אין עולין להן מן המניין. [ע"ב] לא שנו אלא בדורות הראשונים ששנותיהן מרובות וכו', אמר רבא ליתנהו להני כללי דמתניתין מאן תקנם רבי ובימי דוד אימעט שני דכתיב ימי שנותינו שבעים שנה.
<h2>דף סד:</h2>
רבא בר רב חסדא איעקר מפרקא דרב הונא. אמר אחא בר יעקב שתין סבי הוינא וכולן איעקרו מפירקא דרב הונא לבר מאנא קיימתי בנפשאי החכמ' תחיה את בעליה.
לא ישא אדם משפחת נכפים ולא משפחת מצורעים והוא דאיתחזוק תלתא זימני.
גירשה מותרת לינשא לאחר ורשאי השני להשהות עמה עשר שנים שיני אין שלישי לא. ומסקינן נשואין ומלקיות כרבי מי שלקה ושנה להכניסו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שתהא כריסו נבקעת. ווסתות כרבי שמעון בן גמליאל דתנן אין האשה קובעת ווסת עד שתקבענו שלשה פעמים ואין ניתר יום הווסתות עד שתעקרנו שלשה פעמים. ומסתברא דמילת בנים דהוי סכנה אם אין להם דם בתרי זמני הוי חזקה.
<h2>דף סה.</h2>
תנו רבנן ניסת לראשון ולא היו לה בנים, נישאת לשני, ולשלישי לא תינשא ואם נישאת תצא בלא כתובה. משמע דמן השני יש לה כתובה. פירש ר"י משום דלעניין ממון מודה רבי דלא הויא חזקה עד דאיתחזק שלשה זימני ומיירי דווקא בשהתה עם השלישי. ונראה לר"י דבשלא הכיר בה איירי אבל הכיר בה יש לה כתובה.
הוא אומר מינה והיא אומרת מניה דברים שבינו לבינה היא נאמנת איהי קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים ליה. הקשה ר"י אי דשהה עמה עשר שנים אפילו יורה כחץ יוציא ויתן כתובה. ואי דלא שהה אמאי נאמנת הא תנן במסכת נדרים [צ' ע"ב] השמים ביני לבינך פירוש לשמים גלוי שאינך יורה כחץ יעשו דרך בקשה. פירוש יבקש רחמים לדבר. ואפילו בא מחמת טענה נמי דהא לא מפליג התם וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר. והא דאמרינן הכא ביורה בא מחמת טענה יוציא ויתן כתובה היינו שידוע שהוא עקור. ויש לומר דהכא מיירי בששהה עמה עשר שנים ויש לו בנים מאשה אחרת ובאה מחמת טענה. שאלתות דרב אחאי מפרש דהכא בדלא שהה ובאה מחמת טענה. והעמידו דינה כמשנה ראשונה דהתם. ור"י אומר דדווקא הכא בשהה. בספר אביאסף פירש דהכא אמרה מניה ואני חפיצה בו אף על גב דמניה הוא להכי אמרינן נאמנת שאם על כל זאת יחפוץ לגרשה יתן לה כתובה דאית הוכחה שלא נתנה עיניה באחר. אבל ההיא דנדרים שכופה אותו לגרש בעל כרחו חשדינן לה שמא נתנה עיניה באחר ודווקא כשטוענת אינו יורה כחץ חיישינן שמא משקרה לפי שבעלה לא ידע דמשקרת. אבל מילתא דידע בה דמשקרא כגון שאמרה ישען על ביתו ולא יעמוד והוא כופר אך אומר מחמת שהיא בועטת ומורדת היא אינה נאמנת מדרב המנונא [שם צ"א ע"א] כיון שהיתה תובעת כתובתה. אחרי כן הודה הבעל שאינו יכול לבעול ופסק דצריך ליתן גם כתובה אפילו אינה באה מחמת טענה כיון דאינו יכול לקיים כל מצות עונה. ודווקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יתן דאדעתא למישקל ומיפק לא כתב לה. אבל נדוניתא שידוע שהכניסה לו יחזיר הכל אבל מה שכותבין בכתובת נדוניא לכבוד חתן וכלה הוי כעין תוספת ולא יתן ואם יכול להתקשות מעט עד כדי הכנסת עטרה יש כאן חיבת ביאה. אף על פי שאינו יכול למרק הביאה ויתן גם תוספת. ואם אינו יכול לבעול מחמת שרחמה צר אם המתין שלשה שנים ימתין עוד שנה. ומטעם דאדעתא למישקל ומיפק לא כתב לה לא שייך דאינו יכול לבעול. וגאונים אחרונים כתבו האידנא דנשים פרוצות אין להאמינם אם לא שיש רגלים לדבר קצת.
אמר רבא נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר בסיפוקייהו. פעם אחת בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן (שהיה) [שהוא] רועה זונות והוא כופר. ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה. איבעית אימא קרא. איבעית אימא גמרא. איבעית אימא סברא. קרא דכתיב [בראשית ל"א] אם תקח נשים על בנותי(ו). איבעית גמרא דאמרינן הכא והוא דאפשר בסיפוקייהו ובנדון זה כתיב [משלי כ"ט] ורועה זונות יאבד הון. ואיבעית אימא סברא דגרע מכל הנהו דפרק המדיר [ע"ב ע"א]. ודווקא שיש עדים שראו אותו עם הארמאית כדרך המנאפים אבל אם הביאו לו נכריות בנים עבור זה לא כייפינן ליה שראינו כמה נספים בלא משפט בעלילות. ודווקא שיכולה האשה לבקש עדים שיעידו מעצמם אבל לא פסקתי להחרים על ככה דכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע פסלות. גם אמרתי שיעידו העדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה ובחקירה כמו על דיני נפשות ואחרי שפסקתי (הכתב) [הפסק] שלחו קרובי האשה תשובת הר"ם ז"ל הועתקה מכתיבת ידו והאריך בו מאד וכתב כל הני טעמי שכתבתי וסוף דבריו היכא דאיכא סהדי או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא. [נוסח מהר"י ווייל. פעם אחת בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא ראי' שהוא כן יוציא ויתן כתובתה. אי' אי' קרא, אי' אי' גמרא, אי' אי' סברה. קרא דכתיב [בראשית ל"א] אם תקח נשים על בנותי. סברה דאמר הכא הוא דאפשר בסיפוקייהו ובנידון זה יאבד הון [משלי כ"ט] ואי' אי' גמרא דגרע מכל הנהו דפרק המדיר [ע"ב ע"א], ודווקא שיש עדים שראו אותו עם המנאפים, אבל אם הביאו לו בנים הנכרים עבור זה לא כפינן ליה, שראינו כמה נספים בעלילות ודווקא שיכולה האשה לבקש עדים שיעידו מעצמם, אבל לא פסקתי להחרים על ככה דכל ישראל בחזקת כשרות עד שיוודע פסולו. גם אמרתי שיעידו עדים זה שלא בפני זה, ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות. ואחרי שפסקתי הפסק שלחו קרובי האשה תשובת הר"מ ז"ל הועתק מכתיבת ידו והאריך בו מאוד וכתב כל הני טעמים שכתבתי, וסוף דבריו היכא דאיכא עדות או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא].
<h2>דף סה:</h2>
הוא אומר אפילת בגו עשר, והיא אומרת לא אפילי, היא נאמנת, דאם איתא דאפילה נפשה בעקרתה לא מיחזקה, הפילה שלשה פעמים הוחזקה לנפלים, הוא אומר אפילת תרי והיא אומרת תלתא היא נאמנת דאי איתא דלא אפילת נפשה בניפלי לא מחזקה.
האיש מצווה על פרייה ורבייה ואין האשה מצווה, רבי יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם מצוה. פסק רב אלפס לית הילכתא כרבי יוחנן.
ומותר לו לאדם לשנות בדבר השלום. כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע.
אשה אתיא לקמיה דרב נחמן אמר זיל לא מיפקדת אפריה ורביה, אמרה ליה בעי' חוטרא לידה ומרא לקבורה כי הא ודאי כייפינן. פר"ח דין כתובה דווקא מנה ומאתים. אבל תוספת לא דאדעת' דאפקה לא אוסיף לה, ור"ת אמר דלכל דברים תוספת כתובה ככתובה.
<h2>דף סו:</h2>
אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, והכניסה לו עבדים, עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה, עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה. איתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כליי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן, רב יהודה אמר הדין עמה ורבי אמי אמר הדין עמו והלכה כרב יהודה. כתב רב האי המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ואפילו הכניסה לו שום משלו לא ימכור ואם מכר מכירתו קיימת. והני מילי מטלטלי אבל קרקעות מקחו בטל.
כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה. דהנאה של כילוי תרומה אסורה לישראל עיין פרק כל שעה [ל"ד ע"א] ופרק במה מדליקין [כ"ו ע"א].
נהי דמחייב גניבה ואבידה בהכחשה מי מחייב. מכאן מביא ר"י ראיה דשוכר כנושא שכר דמי וכן משמע בריש המפקיד [ל"ו ע"א] גבי שוכר ושומר פעמים ששניהם באשם. ופרק השואל [צ"ז ע"א] גבי ההיא דאגר כודנייתא לבי חוזאי.
אבל כהן ששם פרה מישראל. פירש בקונטריס ששכרה הימנו ומתני להחזיר לו דמים אילו אם תכחש או תאנס או זולו הפירות ואומר ר"י דאסור לעשות כן מפני רבית כדמשמע פרק הנשך [ס"ד ע"א]. אלא הכא איירי בשואל.
מכרו שניהם לפרנסה. זה היה מעשה ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות. פירש רבינו גרשם מ"ה אם מכרו זה או זה וכן פירש בקונטר' אבל אם מכרו שניהם אינו מוציא אבל ר"ח פירש ופר"י דאפילו מכר הבעל הוא עצמו מוציא אם מכר לבדו רק יחזיר המעות עיין פרק האשה בכתובות ופרק השולח [מ"א ע"א].
ההיא איתתא דעייליה ליה לגברא איצטילא דמילתא שכיב פרסוה אמיתנא. אמר רבא קניא מיתנא, רבא לטעמיה דאמ' הקדש חמץ ושחרור מפקיעי מידי שיעבוד.
<h2>דף סז.</h2>
הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועלו לשני אלפים אחד נוטלת בכתובתה ואחד נותנת דמים ונטלתו משום שבח בית אביה וכן הלכה.
בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו עבדי מלוג או עבדי צאן ברזל הרי אילו יאכלו בתרומה מת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדים בתרומה מפני חלקו של עובר, העובר פוסל. ואינו מאכיל דברי רבי יוסי. פסק רב אלפס דלית הילכתא כרבי יוסי אלא כרבנן דאמרי עובר לית ליה קניין.
<h2>דף סז:</h2>
(הבא) [הכא] בנכסין מועטין. פירש ר"י פסקינן פרק נערה [נ"א ע"א] מזונות אשה ובנות ממקרקעי ולא ממטלטלי והכא עבדא כמקרקעי דמי, ואין הלכה כן דקיימא לן כמטלטלי דמי. ומזון האשה ובנות ממטלטלים בזמן הזה עיין פרק נערה [שם] ובפרק מציאת האשה [ס"ט ע"ב].
יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. פירש ר"י והדמים שלהם דאם לא כן בחזקת הבנות (הן וכן) משמע בסוטה [כ"א ע"ב] דחשיב ליה רשע ערום זה המשיא עצה למכור נכסים מועטין. אבל אם מכרו אחר שהחזיקו בית דין לצורך בנות לא הוי מכירתו מכירה.
<h2>דף סח.</h2>
בן תשעה שנים ויום אחד עמוני ומואבי וכו' שבאו על הכהנת ועל הלוייה ועל בת ישראל פסלוה וכו'.
היבם והארוסים החרש ובן תשעה שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין וכו'. רישא פסולי כהונה וסיפא פסולי קהל. פירש ר"י ספק בן תשעה והוא פסול לכהונה פוסל ולא מעמידין על חזקתו שלא היה בן תשעה דלא אזלינן בתר חזקה ליוחסין ואפילו ברוב כשרים אצלה כדקאמר רבי יהושע פרק קמא דכתובות [י"ג ע"א] לא מפיה אנו חיין.
<h2>דף סט.</h2>
האונס והמפתה (והשוטה) לא פוסלין ולא מאכילין. שוטה וקטן אין נשואיהן נשואין.
<h2>דף סט:</h2>
העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע וכו'. ממזר פוסל ומאכיל וכו'. כהן גדול פעמים שהוא פוסל וכו'.
הבא על ארוסתו בבית חמיו וכו'. אלא הכי איתמר ארוסה שעברה רב אמר הוולד ממזר ושמואל אמר הוולד שתוקי שיילינן לאימיה אי אמרה לכשר נבעלתי לבעלי נאמנת והלכה כשמואל דקים ליה כאבא שאול פרק עשרה יוחסין [ע"ה ע"א]. כתיב במיימוני אם הכחישה הארוס הוולד ממזר דנאמן אדם לומר זה בני ממזר והאשה אינה בחזקת זונה כיון שאומרת לארוסי נבעלתי ואם נשאת לכהן לא תצא. אשת איש שיצא עליה קול שהיא מזנה תחת בעלה והכל מרננים עליה בניה כשרים רוב בעילות אחר הבעל ומותר כהן לישא לכתחילה מבנותיהם אבל היא עצמה חוששין לה משום זונה ולא תינשא לכהן ואם הייתה פרוצה ביותר חוששין גם לבניה.
<h2>דף ע.</h2>
הערל וכל הטמאי' לא יאכלו בתרומה נשיהם ועבדיהם יאכלו. פצועי דכא וכרות שפכה [הן ועבדיהן יאכלו] ונשיהם לא יאכלו בתרומה. ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אילו יאכלו.
<h2>דף עא.</h2>
והני מולין נינהו. פירש ר"י בנדרים הלך אחר לשון בני האדם היכא שהוא חלוק מלישנ' דקרא אבל היכ' דלשון בני אדם אינו ידוע אזלינן בתר לישנא דקרא.
והתנן קונם שאני נהנה. גרסינן פירש ר"י ולא גרסינן שאיני דאם כן לא הוי נדר דהיינו דבר שאין בו ממש ולא חל בנדר כדאמרינן שאיני ישן דלא חל הנדר אי לא אמר קונם עיני בשינה כדאמרינן בריש אילו מותרין [ט"ו ע"א].
<h2>דף עה.</h2>
איזהו פצוע דכא כל שנפצעו ביציו אפילו אחד מהן ואפילו נקבו ואפילו נמקו ואפי' חסר כל שהוא. פר"י הוא הדין אם נקבה אחד מהן פירש הרא"ם נקבו נקב מפולש וכל נקבים שבתלמוד מפולשין הן כדתניא [חולין מ"ב ע"א] נקבה המרה נקבו הדקין.
שמעתי בכרם יבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת הרי הוא כסריס חמה וכשר. פירש ר"י ראינו כמה בני אדם שנכרתים להם ביצה ומולידים ואמר רבינו תם ניטלה לגמרי הביצה כשר נפצע או נקבה אסורה כמו [חולין נ"ה ע"א] נוטל הטחול כשירה ניקב בסומכיה טריפה. והא דאמרינן לקמן בין שנכרתו ביצים בין חוטין ביצים היינו דוקא שניהן. אבל נכרת ביצה אחת כשר דהלכה ככרם יבנה וכן משמע בירושלמי [ה"ב].
<h2>דף עה:</h2>
פצוע דכא בידי שמים כשר, היינו דקרינן פצוע ולא קרינן הפצוע. פצוע בכולן, דך בכולן, כרות בכולן, בין שנפצע הגיד בין שנפצעו הביצים בין שנפצע חוטי ביצים וכן דך וכן כרות נקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה, אמר רבי יהושע עטרה כל שהי מעכבת. פירש ר"י דעל גב הגיד העטרה מארכת. ובתחתונו של גיד הולכת ומתקצרת ראש הגוייה וקאמרינן נקב למטה מעטרה של גיד, והנקב מפולש והוי בתחתונה של גיד למעלה מן העטרה, לפי שמתקצרת שם ומסיק דפסול. ונראה דנקב מפולש בעינן דאין לומר דאפילו לא נקב אלא עד חלל הגיד ואפי' למטה מעטרה פסול כיון שאם היה נקב מעבר אל עבר למעלה מן העטרה דהא מכשרינן כקולמוס וכמרזב וכיון דאפילו חתך כשר כ"ש נקב. וקו' פי' שניקב באלכסון ור"ח פי' עוד בעניין אחר.
איזהו כרות שפכה כל שנכר' הגיד, ואם נשתייר מן העטרה כחוט השערה כשר. ואותו חוט על פ[נ]י כולה וכלפי ראשו. והילכתא בין כקולמוס בין כמרזב כשר. ההוא עובדא דאיסתתום גובתא דשכבת זרע ואפיק במקום קטנים. ומסקינן דפסול. נקב בעטרה עצמה אמר רב הונא אמר שמואל ניקב ונסתם רואין בו שאילו נקרי ונקרע פסול ואם לאו כשר. תנו רבנן נקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר זהו פסול החוזר להכשרו. פירש הרא"ם נקב פסול פוסל הוולד ולא האיש דאי פסול האיש לבא בקהל לא הוה מצי ולהיות כשר דאמרינן בספרי [תצא ל"ז] כרות שפכה אינו חוזר אלא פירוש פסול הולד בשעה שנקב הגיד.
<h2>דף עו.</h2>
נשים המסוללות זו לזו פסולות לכהונה. פירש ר"י דלא משום שכבת זרע (שקבלו מבעליהם שמטילות) דבפ' במה אשה [ס"ה ע"א] אמרינן לא שביק להו לבנתיה דגניין גבי הדדי משום נשים המסוללות. והתם בבתולות מיירי ואף על גב דלית הילכתא בנשים המסוללות מכל מקום גנאי הוא לבתולות.
<h2>דף עו:</h2>
אמר מנימין גר המצרי. פריך ר"י למה לא היה מותר והלא עלה סנחריב ובלבל את העולם כדאמרינן פרק תפילת השחר [כ"ח ע"א]. ובהלכות גדולות תירץ דמצרים שבו למקומם.
עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם. אבל נקיבותיהן מותרין. מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות אף נקיבות אסורות וכו'.
<h2>דף עז.</h2>
כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו אם לאו אין שומעין לו. אמר רבינו תם דווקא היכא דהוא נוגע בדבר כגון עמשא שהיה צריך לאותה הוראה. אבל אם אינו נוגע בדבר שומעין לו אפילו אם לא אמרו אלא לאחר מעשה.
<h2>דף עח.</h2>
נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה, (דאמר רבי יצחק) רובו ומקפיד חוצץ כו' לא כמו שפירש בקונטרס דוקא שערו אבל בגופו חוצץ אפילו מיעוטו שאינו מקפיד אם כן הוה ליה למיתנא הכא אימור דאמר רבי יצחק בשערו בבשרו מי אמר.
<h2>דף עח:</h2>
וממזרים ונתינים אסורים. ואיסורן איסור עולם אחד זכרים ואחד נקיבות.
שאלו את רבי אליעזר ממזרת אחר עשרה דורות מהו, אמר להו מי יתן לי דור שלישי ותטהרנו, למימרא דממזר לא חיי. והתנן שממזרים ונתינים איסורן איסור עולם. מנעוריי הוקשתי אמאי לא פריך מקרא [דברים כ"ג] גם דור עשירי ונראה דהוא סבור דבדורות אחרונים לא חיי כדי שלא יטמעו בהן להכי פריך ממתניתין. יש מדקדקים דאדום לא נתבלבלו בימי סנחריב דאמרינן פרק קמא דע"ז [י' ע"ב] דאנטונינוס אמר ליה לרבי שמה אדום מלכיה. ותירץ בספר התרומה שזרע המלוכה אינה מתבלבלת דמתוך חשיבותם ניכרים הם. ויש מקשין כיון דמצרים לא נתבלבלו כדפירשנו לעיל היאך מותר לבא למצרי' הא כתי' [דברים י"ז] לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. ותיר' רא"ם דווקא מארץ ישראל אסור ומשאר ארצות מותר. עוד מתרצינן בעניין אחר בסמ"ג.
<h2>דף עט:</h2>
העיד רבי יהושע על בן מנוסת שהיה סריס אדם בירושלים ויבמו את אשתו כדי לקיים דברי רבי עקיבא. היכי דמי סריס חמה כל שמטיל מים ואינו עושה כיפה.
<h2>דף פ.</h2>
סימני סריס ואיילונית ובן שמנה אין עושין מעשה בהן עד שיהיו בני עשרים והיכא דלא גמרו סימני לא חיי, כדתנן בן שמונה הרי הוא כאבן וכו'. [ע"ב] והיכא דגמרו סימנים אמרו בן שבע הוא ואישתהויי אישתהי דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו חדשיו. רבי אומר סימנים מוכיחים שעריו וצפורניו שלא נגמרו. פירש ר"י על ידי סימנים יש היכירא להוציאו מתורת נפל בעשרים שנה לרבנן כדאשכחן לר' דכי גמר סימנא חשיב בר קיימא בשלשים יום כשאר ולדות. ונראה דאפילו גמרו סימניה אסור לטלטלו בשבת דבתוספתא בההיא ברייתא דהרי הוא כאבן קתני. איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו והיינו אפילו גמרו דאינו יוצא מתורת נפל עד עשרים שנה. ודווקא באדם שלא היה אצל אשתו ולא בא עליה רק פעם אחת ובאותו פעם פירש ממנה מיד וילדה בחודש שמיני אותו ולד אין מלין בשבת. אבל אם בא על אשתו קודם לכן או אחר כך ספק הוא ומלין אותו ממה נפשך כדאיתא פרק רבי אליעזר דמילה [קל"ו ע"א].
<h2>דף פ:</h2>
רבי שמעון בן גמליאל דאמר מישתהי. פירש ר"י משמע ליה לתלמודא דבתרתי פליגי רשב"ג איירי נמי בבן שמונה דאם שהה יוצא מתורת נפל ובהא לא קיימא לן כוותיה. ואיירי נמי בסתם וולדות דאין יוצאין מתורת נפל אלא בשיהוי שלשים יום ובהא פסיק רב(י) יהודה כוותיה פרק רבי אליעזר דמילה [קל"ו ע"א].
הסריס לא חולץ ולא מייבם וכן האיילונית לא חולצת ולא מתייבמת וכו'. תנו רבנן איזהו סריס כל שהוא בן עשרים שנה ולא הביא שתי שערות הרי הוא כסריס לכל דבר. סימני סריס אין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק רבי שמעון בן גמליאל אומר כל שאין מי רגליו מעלין רתיחה. ויש אומרים כל המטיל מים ואינו עושה כיפה. ויש אומרים כל שאין מי רגליו מחמיצין, ואחרים אומרים כל שרוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל. רשב"א אמר כל שקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה. וכל ששכבת זרעו דיהה. סימני סריס (רב) רב אמר עד שיהיו כולן רבי יוחנן אמר אפילו באחד מהן וכי פליגי בשלא הביא שערות בזקן. אבל אייתי שתי שערות בזקן כולי עלמא לא פליגי עד שיהיו (כ)כולן. והלכה כרבי יוחנן. פר"י הא דבעינן לעיל שיהא סימני סריס משנולד היינו להחשב סריס ודאי אבל ספק הוי אפילו לא היו משנולד. וכן פירש רשב"ם פרק יוצא דופן [מ"ז ע"ב] כי לא נולדו לו סימני סריס עד כמה עד רוב שנותיו מכאן ואילך הוי גדול ודאי וסריס ודאי אבל קודם לכן הוא קטן ויש לו דין בן תשעה מעשרים עד רוב שנותיו ואם הביא שערות מעשרים קודם רוב שנותיו הוי גדול ולא סריס. פריך ר"י הא דאמרי' לעיל בן עשרים ולא הביא שערות יביאו ראייה הא הביא שערות קודם כ' לא חשיב ודאי סריס אף על פי שיש לו סימני סריס ואם כן מאי קאמר עד שיהו כולן לא יועילו כיון שהביא שתי שערות בזקן. ונראה דשערות דזקן אין מועילין לדין הבאת שתי שערות. אף על גב דבכל שאר מקומות בגוף מועילין. והא דאמרינן יש לו זקן פירוש נתמלא זקנו. סימני איילונית לקמן בסימן צ"א.
איילונית כל שאין לה דדין ומתקשה בשעת תשמיש. רבי שמעון בן גמליאל כל שאין לה שיפולי מעיים. רבי שמעון בן אליעזר אמר כל שקולה עבה.
<h2>דף פא:</h2>
כולן ידלקו. פירש ר"י היכא שאין ממשות האיסור בעין ואינו נהנה מגוף האיסור בעין אבל כל איסור הנאה לא שייך למימר ימכר לכותי חוץ מדמי איסור שבו.
אף ככרות של בעל הבית. אבל של נחתום הן קטנות ולא חשיבי. וחתיכה של לחם הפנים אף על גב דאינה שלימה כיון דסלת נקייה היא חשיבה ראוייה להתכבד לפני אורחים.
<h2>דף פב.</h2>
רבי יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטיל. פירש ר"י דווקא בדבר לח ומתערב. אבל דבר יבש אית ליה פרק נוטל [קמ"א ע"ב] מעלין המדומע באחד ומאה ואפילו מין במינו אפילו קמח שעירב ואין טעמו מתפשט בכלל.
<h2>דף פב:</h2>
ירושה ראשונה ושניה יש להן. שאל הרבי שמואל בפרק השוחט [ק"ז ע"ב] והא עלה קאמרינן לרבי יוחנן דקדשה לעתיד. ותירץ רבינו יצחק דקדושת הארץ בטלה קדושת ירושלים לא בטלה.
נטל סאה ונתן סאה כשר עד רובא. והא דאמרינן בע"ז [ע"ג ע"א] אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. נראה לר"י היינו דווקא כשיש בהיתר (ששים) עיין פרק בתרא דע"ז [שם] ופרק כלל גדול [ס"ה ע"ב] (בתוספות פרק זה דף פ"ב מאריך ומבאר).
<h2>דף פג.</h2>
הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה וכו'.
המסכך על גבי גפנו של חבירו קידש. פירש ר"י פסקינן בהגוזל [ק' ע"א] כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי ואיפשר דרבי יוסי מודה לרבי מאיר דאם קידש דחייב באחריות (אבל) [אלא] הלכה כרבי יוסי דלא קידש דפסקינן כוותיה פירש ר"י דמן התורה אין אדם אוסר בכלאים דבר שאינו שלו ואין כאן כלאים והכל מותר. ואם תאמר ומאי שנא מנותן חלב או נבילה בקדירות חבירו. ואמר ר"י בדבר התלוי במחשבה הוא דאמרינן הכי כדאמרינן [חולין מ' ע"א] גבי המשתחוה לבהמת חבירו ויין נסך ואיסור כלאים תלוי במחשבה כדאמרינן [ב"ק ק' ע"ב] נתיאש הימנה ולא גדרה. ואמרינן במסכת כלאים [פ"ה מ"ו] הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע שם אלקטנו אפילו הוסיף מאתים מותר.
<h2>דף פד.</h2>
יש מותרו' לבעליהן ואסורו' ליבמיהן. מותרו' ליבמיהן ואסורות לבעליהן. ומותרות לאילו ולאילו ואסורות לאילו ואילו וכו'.
שניות מדברי סופרים שנייה לבעל ולא ליבם.
<h2>דף פד:</h2>
לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולין כל היכא דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת, כל היכא דהוא אינו מוזהר היא נמי אינה מוזהרת. כדאמרינן פרק עשרה יוחסין [ע"ג ע"א] גר מותר בכהנת ומותר בממזרת.
<h2>דף פה.</h2>
לותה ואכלה. פיר' ר"י אם לותה ואכלה קודם שפסקו לה בית דין לא היה הבעל חייב לשלם אפילו בכשירות והכא מבעיא אם יש לבית דין לפסוק לה מזונות.
אלמנה לכהן גדול אין לה מזונות מחיים ולאחר מיתה אית לה.
תנו רבנן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה כתובה. והני מילי כשהכיר בה אבל אם לא הכיר בה יש לה תוספת ולא מנה ומאתים. ושנייה אין לה מנה ומאתים ויש לה תוספת.
<h2>דף פז:</h2>
האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ואחר כך בא בעלה וכו'. פסק רב אלפס לא שנא נישאת על פי עד אחד לא שנא נישאת על פי שני עדים.
<h2>דף פח.</h2>
דילמא משום דאישתיק דשתיקה כהודאה דמיא. פירש ר"י כיון דשתיק נראה לו אמת ויודע קצת שיש רגלים לדבר. אבל ליכא למימר שיודע בודאי.
י"ד חילוקים יש בעניין נאמנות באיסורין דבר שהוא ספק ולא איתחזוק לא איסור ולא היתר עד אחד נאמן להתירו כדמוכח הכא וכל שכן שנאמן לאוסרו. ב' היכא דאיתחזק היתירא ואמר עד אחד איסורא אינו נאמן, כדמוכח פרק הניזקין [נ"ד ע"ב] גבי טהורות שעשיתי עמך וכו'. ג' היכא דאיתחזק איסורא ואמר עד אחד התירא אינו נאמן כדמשמע הכא גבי טבל דנאמן הבעל משום דבידו הוא הא לא בידו אינו נאמן. ד' כל אדם נאמן על שלו. ה' עמי הארצות אינם נאמנים על שלהם ואפילו על שאינו שלו היכא דחיישינן לגומלין. ו' האומר לחבירו טבל שלך ניתקן כי אמרתי לפלוני לתקנו והוא אומר לא תיקנתיו אינו נאמן. ז' נאמנת אשה לומר אשת איש הייתי וגרושה אני כיון דלא איתחזק איסורא. ח' אשת איש שאמרה מת בעלי. ט' חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות הן בחזקת מתוקנים ומפרש בירושלמי [מעשרות פ"ג ה"א] שמת ביישוב הדעת. י' אינו נאמן לומר כהן אני להאכילו בתרומה. (במרדכי מפרש הטע' בדף ת"ס ע"ב ובאשרי בגיטין פ' הניזקין דף ק"ח ע"א). י"א דבר שהוא בידו של אדם אפילו איתחזק היתרא נאמן הוא לאוסרו ואפילו עד אחד מכחישו כדאמרי' פ' הניזקין [שם] גבי טהרות הואיל ובידו. י"ב דבר שאין עתה בידו ואיתחזק היתירא ואמר נטמאו אינו נאמן אפילו אם שתק הבעל דמצי למימר אחרי כן איני מאמינך ומלמדין אותו לומר כן. י"ג אפילו דבר שאין עתה בידו ולא אשכח לבעלים וכי אשכחיה מיד א"ל נאמן וכזה משמע פרק הניזקין [שם]. י"ד עד אחד אמר אכלת חלב או נטמאו טהרותיך בפניך והלה שותק התם הויא שתיק' כהודאה כיון דהוה ליה לידע.
<h2>דף פח:</h2>
עד אחד אמר מת והיתירוה לינשא ואחר כך בא עד אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתירא הראשון ודווקא היכא דהיתירוה לינשא קודם שבא העד השני אבל אם קדם העד הב' קוד' שהיתירוה ונישאת תצא. התירוה על פי עד אחד ובאו שנים ואמרו לא מת אסורה לינשא. בא עד אחד והתירוה ואח"כ באו שני פסולי עדות כגון נשים וקרובים ואמרו לא מת לפי לשון אחד (בפר' חרש) אמר הלך אחר רוב הדעות והראשון בטל ואם נשאת תצא. לשון שני אמר לקולא לא תצא מהיתר הראשון.
<h2>דף פט.</h2>
לא כתובה מאי טעמא תקינו לה רבנן כו'. אף על גב דקיימא לן דכתובה דאורייתא דכתבינן דחזי ליכי מדאורייתא כיון דכתובת אלמנה דרבנן כתוב' בתולה נמי קנסוה.
<h2>דף פט:</h2>
והולד ממזר מזה ומזה. בשלמא משני הוה ממזר אלא מראשון אמאי אשתו היא, ומשני מדרבנן ואסור בממזרת.
מניין שהפקר בית דין הפקר שנא' וכל אשר לא יבא וגומר. שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה [לקמן צ' עי"ב] מעשה באחד שרכב על הסוס בשבת וסקלוהו.
איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה הכי נמי כיון דלא ירית לה כקרי ולא ענה דמי. פי' ר"י היכא דיש ישראל וכהן אמר בנזיר [עי"ש מ"ז ע"א] יטמא ישראל ואל יטמא כהן.
<h2>דף צ:</h2>
כולהו נמי שב ואל תעשה. פירש ר"י ציצית בסדין קרי נמי שב ואל תעשה דבשעת העיטוף אכתי לא מחייב עד לאחר שנתעטף דכסותו משמע שמכוסה בה כבר ולא דמי לכלאים דפרק מי שמתו [כ' ע"א] דשאני כלאים דעיקר איסור בשעת לבישה. אבל קשה דמברכין להתעטף משמע דעיטוף עיקר מצוה, ומשם מוכיחון הלכות גדולות דציצית חובת גברא הוא.
<h2>דף צא:</h2>
היה במזרח וכתב במערב. במערב וכתב במזרח. פירש ר"י דמיירי בסופר כדאמר רב לספרי [לקמן קט"ז ע"א] כי יתביתו בהיני כתבו בהיני. כי יתביתו בשילי כתבו בשילי. ומה שעתה כותבין כתובות בעיר אחת ושולחין לעיר אחרת וכותבין מקום הנשואין איכא למימרא דתלמודא נקט סופר והעיקר משום עדים. ועוד יש לומר דווקא בגט אבל בשאר שטרות אפילו שינה מקום עדים כשר כדתניא בפרק אחד דיני ממונות [ל"ב ע"א] שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמר[ו] באחד בניסן עמנו היו השטר כשר ועדיו כשרים שמא אחרוהו וכתבוהו. והא דאמרינן דאפילו גיטין המאוחרים כשרים היינו כשהעדים והסופר באותה העיר בזמן הכתוב בגט.
שם עירו ושם עירה. נראה לר"י דלא חיישינן לכתוב מקום עמידתו באותו יום אלא מקום עיקר דירתו.
<h2>דף צב.</h2>
כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן. פירש ר"י בין שיצא הקול שתחילת הנישואין היו באיסור בין יצא הקול שאחר הנישואין עשתה האיסור כגון כהן שיצא עליו קול שכתב לאשתו גט ויושבת תחתיו ומשמשתו לכולהו לא חיישינן דכולהו קרי קלא דבתר נישואין דאהא מייתי לה פרק בתרא דגיטין [פ"א ע"א].
האשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ונשאת ואחר כך באו ואמרו חלוף הדברים תצא והוולד ממזר. [ע"ב] מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנאמר [דברים כ"ה] לא תהיה כו'. ושמואל אמר בעניותינו צריכה גט והלכה כשמואל. ואם היה יבמה כהן נותן לו השני גט והותרה לו. פירש רבינו תם דווקא נתקדשה אבל נישאת לא ודווקא דבעי יבם ליבומי אבל אי לא בעי לייבומי חולץ לה ושרינן להאי דקדשה דאפילו באשת איש לא קנסינן אלא כשניסת ולא בקדשה והיכי דמותרת לחזור לו מותרת נמי למקדש אם מת הבעל או גירש, וכן הורה רבינו תם הלכה למעשה ביבמות שלא ידעה שהיה לה יבם ונתקדשה והיתירה למקדש אחר חליצת היבם.
אמרו לה מת בעלך ונתקדשה ואחר כך בא בעלה מותרת [לחזור] לו ואפילו גירשה האחרון לא פסלה מן הכהונה.
<h2>דף צג.</h2>
אשה שאמרה קונם שאיני עושה לפיך רבי עקיבא אומר יפר. פירש ר"י דחשיב ליה דברים שבינו לבינה שאינו יכול ליזהר וליקח בצמצום הראוי לו.
לכשאקחנה קנוייה לך מעכשיו קנה. פירש ר"י אפילו דבר שהוא בעולם עתה שהוא מקנה בשטר. או בחזקה. או בחליפין צריך להקנות מעכשיו דאי לא הוי גמר הקניין עכשיו באותה שעה שיש לחול הקניין כבר פסקה [חזקה] והוחזר הסודר כדאמרינן פרק האשה שנפלו [פ"ב ע"א] משוך פרה זו ולא תהיה קנוייה לך עד אחר (שלשים יום) לא קנה כי לא אמר מעכשיו לפי שבשעת הקניין כבר פסקה המשיכה וכן כשהקנה בשטר צריך לומר מעכשיו דאי לא אמר מעכשיו ונקרע הכתב או אבד לא קנה כיון שאינו בעין בשעת שהקניין חל. אבל לאחר שתתגיירי אין צריך מעכשיו דסתם קידושין בכסף הם. ודווקא משיכה מועיל מעכשיו ולאחר שלשים בעומד באגם שבשעת גמר הקניין נמי במקום הראוי לקניין. אבל חזקה וחליפין ושטר שנקרע או נאבד אפילו אמר מעכשיו ולאחר שלשים לא מהני אי לא אמר מעכשיו לחוד.
<h2>דף צג:</h2>
איצטריך קרא למשרי טילטול אלא לאו כי האי גוונא. פירש ר"י דמותר לתרום שלא מן המוקף בתרומת פירות דרבנן משום עונג שבת כיון דאפילו הם בעיר אחרת יכול לתרום מן התורה שלא מן המוקף. ועוד דשרי לתרום בערב שבת שלא מן המוקף שלא יצטרך לטרוח בשבת.
עד אחד ביבמה מהו. פסק רב ששת דמהימן. איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דאפילו אשה גופה מהימנא לומר מת בעלי ותתייבם כי תיבעי לך עד אחד שמעיד מת היבם כדי להתירא לעלמא והתם אשה אינה נאמנת כדאמרינן אין אשה נאמנת לומר מת יבמי ומסיק דעד אחד נאמן וכן הלכה.
<h2>דף צד.</h2>
מי שהלכה אשתו למדינת הים ואמרו לו מתה ונשא אחותה וכו'. אמר רבי יוסי כל שפוסל על ידי אחרים פוסל על ידי עצמו.
<h2>דף צו.</h2>
שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם.
<h2>דף צז.</h2>
נושאין על האנוסה ועל המפותה. האונס והמפתה על הנשואה חייב. נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו. אנוסת בנו ומפותת בנו. רבי יהודה אוסר באנוס' אביו. והתנן הנטען מן האשה אסור באמה ובתה וכו'. כי תנן מתניתין דשרי לאחר מיתה.
<h2>דף צז:</h2>
הגיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין ולא מייבמין ואפילו הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. בני יודן אמתא אישתחרור שרא להו רב אחא למינסב נשי מהדדי ורב ששת אסר. מן האב כולי עלמא לא פליגי דשרי מן האם ולא מן האב כולי עלמא לא פליגי דאסיר. כי פליגי מן האב ומן האם. פסק רב אלפס כרב ששת דאסר. שני אחים תאומים שנתגיירו לא חולצין ולא מייבמין הייתה הורתן ולידתן בקדושה הרי הן כישראל לכל דבר.
<h2>דף צח.</h2>
נשא אחותו מן האם [יוציא]. פר"י בסתם גרים מיירי והא דנקט ולידתו בקדושה לרבותא נקטיה.
גר שנשא אחות האב מן האם יוציא. וכן אשת אביו.
<h2>דף צח:</h2>
כותי שנשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת. פר"י הוא הדין אשה ואחות' מן האם או אשה ובת בתה. אבל אשה ובת בנה או אשה ואחותה מן האב דהיינו שאר האב יקיים ומסופק ר"י אם לכתחילה יכניס כיון דהוא שאר האב וגם בא על ידי קידושין.
<h2>דף צט.</h2>
יש מוכר אביו להגבות לאמו כתובתה ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהן בן ושיחרר את השפחה ונשאה וכתב כל נכסיו לבנה. פר"י דהכא במתנ' שכיב מרע איירי ולהכי גביא הכתובה אבל במתנת בריא לא גביא. וכן משמע פרק יש נוחלין [קל"ג ע"א]. ולפי מה שתקנו הגאונים דגביא כתובה ממטלטלי דיתמי כל שכן דגביא ממטלטלי דמתנת שכיב מרע אבל ממטלטלי דמתנת בריא לא גביא עיין פר' נערה [מ"ט ע"ב].
מפני שהוא ספק אשת איש ואשת בן אחיו. פר"י בירושלמי [ה"ד] מפ' זאת אומרת מותר לאדם לישא אשת בן אחיו אף על פי דיכול לבא לידי ביטול יבמין מכאן קצת ראייה לפירוש ריב"ן שפירש לעיל [ס"ב ע"ב] הנושא בת אחותו דווקא בת אחותו דאינו מצווה לישא בת אחיו.
<h2>דף צט:</h2>
אין חולקין לחרש שוטה וקטן. פר"י היינו דווקא שאינו יודע לישא כפיו דבסוף לולב הגזול [מ"ב ע"א] תניא קטן היודע לישא כפיו חולקין לו תרומה עיין פרק קמא דחולין [כ"ד ע"ב].
<h2>דף ק.</h2>
תנו רבנן עשרה אין חולקין להם תרומה מבית הגורן וכו' ובמקום שחולקי' נותנים לאשה תחילה ופוטרין אותה. אמר רבא מריש כי הוו אתי איתתא וגברא לדינא קמאי הוינא שרינא תיגרא דגברא ברישא דחייב במצות כיון דשמעתיה להא שרינא תיגרא דאיתתא ברישא משום זילותא.
<h2>דף ק:</h2>
עשרה כהנים ופירש אחד מהן ובעל הוולד שתוקי מדין כהונה דבעינן זרעו מיוחס אחריו.
<h2>דף קא.</h2>
מצות חליצה בשלשה דיינים. פר"י שיודעין להקרות כעין דיינים אבל לשאר דברים אין צריך בקיאים כי ישאלו הלכות חליצה אם יסתפקו אבל קריאה צריכים לידע.
חלצה במנעל שאינו שלו או בשל עץ או בשל שמאל בימין חליצתו כשירה.
<h2>דף קא:</h2>
ולא פליג רבי יהודה שמע מינה הדר ביה. פסק רבינו תם דסומא באחת מעיניו כשר לחליצה כיון דלא ממעטינן מלעיני וסגי באחת מעיניו שיכול לראות הרוק מפי היבמה.
אמר רבא צריכי דייני למיקבע דוכתא שנאמר ועלתה השערה, רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בחמשא כי היכי דליפרסום מילתא.
בבית דין של ישראל ולא בבית דין של גרים, ואנא גר אנא. ואם תאמר לפירוש רבינו תם דמפרש רב יהוד' הנידואה הוה למה ליה להביא ברייתא דחליצה אפילו לשאר דיני ממונות היה פסול לדין ישראל כיון דרב יהודה הנידואה גר הוה וגם אין אמו מישראל. ויש לומר דמייתי ברייתא לפסול אפילו לחליצה גרים, אי נמי כשר היה לדיני ממונות לדון בלא כפייה, דלא שייכא שימה מקרב אחיך אלא דבר של כפייה עיין פרק החולץ [מ"ה ע"ב] ופרק בא סימן [מ"ט ע"ב].
כגון רב יהודה בר שמואל מרענא שטרא אפומיה. פירש רבינו תם ורבינו חננאל שלא יוכל בעל השטר לגבות (כיליו) בלא שבועה ואפילו הוא קרוב ללוה או למלוה. עיין פרק הכותב [פ"ה ע"א].
<h2>דף קב.</h2>
גר דן את חבירו דבר תורה שנאמר וכו' ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל, ולעניין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל. פי' באמו לא סגי אלא עד שיהא גם אביו מישראל אבל באביו לחוד סגי דהא אפילו לכהונה סגי באביו לחוד כדאמר בפרק עשרה יוחסין [ע"ז ע"א].
חלצה במנעל חליצתו כשירה לכתחילה מאי טעמא לא משום מנעל המרופט אי נמי משום חצי מנעל. פר"י הא דאמרינן פרק (החולץ) [שבת קמ"א ע"ב] לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשירה. התם אינו קרוע כל כך שלא תוכל לנעול בו.
אמר רב אי לא דחזיתיה לחביבי דחליץ בסנדלא דאית ליה שניצי אנא לא הוי חליצנא אלא בסנדל טייעי דמיהדק טפי והאי דידן אף על גב דאית [ביה] חומרתא קטירנא בי מיתנא בירושלמי [ה"א] קושרו עד שיכול להלך בו מאליו רבי חנינא אמר עונבו כדי שתוכל להוציא באחת מידיה. כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופשתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בשמאל. ומיהו נהגו לקשור היטב בקשר גמור ולהתירו בימין אף על גב שלא מצינו פסול לחליצה בשמאל אלא ברגל אבל ביד אפילו בשמאל כדאמרינן לקמן [ק"ה ע"א] גדמת חולצת בשיניה. מכל מקום טוב לעשות בידה הימנית.
אמר רב יהודה אמר רב התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב, שתתיר היא ותשמיט היא.
<h2>דף קב:</h2>
יבמה הגדילה בין האחין מותרת לינשא לאחד מהן. אין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהן טעמא דלא חזינא הא חזינא חוששין ומפסלי לאחיה. אבל לעלמא אינה מותרת עד שיתכונו שניהן להתיר.
סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר [יחזקאל ט"ז] ואנעלך תחש. מכאן אמר רבינו תם שצריך שיהא מנעל מעור בהמה טהורה אך בדיעבד אין להקפיד אם חלץ במנעל עור בהמה טמאה.
הא דתנן באנפליא חליצתו פסולה. אוקמא רבא בשל בגד אבל בשל עור חליצה כשרה. לתפור מנעל מבחוץ עיין פרק במה אשה [ס' ע"ב]. סימן צ"א.
<h2>דף קג.</h2>
החולצת מן הגדול בין עומד בין יושב בין מוטה חליצה כשירה. פר"י דס"ד דהוי כגמר דין ואמרינן בפרק שבועת העדות [ל' ע"ב] דגמר דין דברי הכל דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה ומהאי טעמא בעינן לקמן [ק"ו ע"א] עמידה לכתחילה. קריעה מעומד עיין פרק כיצד מגלחין [כ' ע"ב].
פר"י הכא משמע דלא חשיב קב הקיטע מנעל לעניין חליצה ובפר' בתרא דיומא משמע דחשיב מנעל בין לרבי מאיר בין לרבי יוסי. ובסנדל של שעם איפכא דהכא שרינן לחלוץ בו והתם שרי לנעול [נ"א לצאת] בו ביום הכיפורים.
אמר אמימר האי מאן דסגי אלחייתא לכרעיה לא חליץ פירש בקונטרס שרגלו הפוכה ושוק דידיה לא מקרי מעל רגלו, אבל היכא דנקטע רגלו. שוקו הוי קרי מעל רגלו קודם קיטעא. לכך כשר. ורבינו חננאל פירש דלא חליץ משום דלא מצי למידחסיה ולפי זה נמי אתא שפיר הא דגרע מקטע. ולר"י נראה הא דתני' למטה מן הארכובה כשירה לא איירי בקטע אלא שקושר הרצועות למטה מן הארכובה. והא דקתני (הנקטע) [קב הקיטע] איכא לפרש דיהיב הקב לאחר וחליץ ביה והוה מצי למימר וליטעמיך. ורבינו נסים פירש נמי במגילת סתרים דקטע לא חליץ.
והא מתהניא מעבירה. ליכא למיפרך אמאי לא מסרה עצמה דקרקע עולם היא, עיין לעיל [נ"ג ע"ב] ובפרק קמא דכתובות [ג' ע"ב].
<h2>דף קג:</h2>
פרט לשאינו חופה רוב רגלו. הכא לא סגי ברוב עקב אבל בשמיטת רוב עקב סגי כדאמר לעיל [ק"ב ע"א].
תנו רבנן נעלו, נעל של כל אדם מניין, תלמוד לומר נעלו מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר נעלו הראוי לו פרט לגדול שאינו יכול לילך בו וכו', אימר דאמרי רבנן דיעבד לכתחילה מי אמר. מכאן משמע שצריכ' לכתחילה להקנות לו המנעל ולכתחילה צרי' שיהא המנעל של ימין ולעולם צריך ברגל של ימין ואם חלצה ברגל שמאל אפילו בדיעבד פסולה. ואם היה איטר עיין לקמן.
הא דאמר סנדל של עץ חליצתה כשירה דווקא במחופה עור אבל שאינו מחופה עור אפילו בדיעבד פסולה.
סנדל של ע"א לא תחלוץ בו. פירש בקונטרס של כותי וקודם ביטול והכי אמר גבי שופר של ע"א במסכת ראש השנה [כ"ח ע"א]. לא יתקע ואם תקע יצא, ובפרק כיסוי הדם [פ"ט ע"א] אמר אם תקע לא יצא והיינו בשל ישראל דלא מהני ביטול והכי משני פרק לולב הגזול [ל"א ע"ב].
<h2>דף קד.</h2>
חלצה בלילה חליצתו כשירה רבי אליעזר פוסל.
חליצה כתחילת הדין דמיא לכך פסולה בלילה. בירושלמי פרק אחד דיני ממונות [ה"ה] אמר דנין ביום וגומרין בלילה.
חלצה ורקקה ולא קראה חליצתה כשירה. קראה ורקקה ולא חלצה חליצתה פסולה. חלצה קראה ולא רקקה חליצתה כשירה [נ"א פסולה] רבי אליעזר אומר חליצתה פסולה [נ"א כשירה].
<h2>דף קד:</h2>
החרש שנחלץ והחרשה שחלצה [והחולץ מן הקטן חליצתה פסולה, וקטנה שחלצה] תחלוץ לכשתגדיל.
אילם ואילמת שחלצו חליצתם פסולה לפי שאינו בואמר ואמרה. פר"י תניא לעיל [ק"ב ע"א] [דבעינן] עד שיתכוונו שניהם בפרק שני דגיטין [כ"ב ע"ב] אמר חרש שוטה וקטן שכתבו גט וגדול עומד על גבם ומלמדם שהגט כשר, מיהו שוטה לא מצי חליץ, אף על גב דבית דין עומדין על גביו לפי שיש רבוי דברים בחליצה, ואין בו דעת [כלל] לעשות על פי בית דין שחיטתו כשירה אם גדול עומד על גביו (בפרק זה בתוספות דף ק"ד מאריך ומבאר) עיין פרק קמא דחולין [י"ג ע"א] ופרק שני דגיטין [שם].
<h2>דף קה.</h2>
גדמת חולצ' בשיניה.
אביי ורבא מדבית עלי קאתו רבא דעסק באורייתא חיה ארבעין שנין. פר"י רבה גרסינן דרבא לא הי' כהן. אביי דעסק בגמילות חסדים חיה ס' שנין. בפרק חלק [צ"ח ע"ב] משמע דרבה נמי עסק בגמילות חסדים אבל לא כל כך ומוכח התם דגמילות חסדים מצלת מחבלו של משיח.
[יבמה שרקקה תחלוץ ואינה צריכה לרוק פעם אחרת] יבמה שרקקה דם תחלוץ שאי איפשר לדם בלא ציחצוחי רוק, ודווקא במוצצת אבל לא בשותת(ת).
<h2>דף קה:</h2>
מי שצריך לעם קדש יפסע על ראשי עם קדש. פר"י כשיצא לצורך העם אבל שלא לצורך העם לא יפסע. ואפילו יצא לצורך יקצר מה שיוכל. כדאמר פרק קמא דסנהדרין אזהרה לדיין שלא יפסע [ז' ע"ב].
רבא אמר מתי קטנה חולצת עד שתגיע לעונת נדרים והילכתא עד שתביא ב' שערות. פר"י בפרק יוצא דופן [מ"ו ע"א] קאמר רבא קטנה משתגיע לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה [חזקה] הביאה סימנים ומסיק הני מילי למיאון אבל לחליצה בעינן בדיקה, פירש רבינו תם דהכא אליבא דרבי יוסי ואיהו פסיק עד שתביא שתי שערות וכן הלכה עיין פרק יוצא דופן [שם] ופרק התקבל [ס"ה ע"א].
חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול חליצתה פסולה. ר' שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשיר[ין]. והילכתא אפילו דעביד בתרי חליצתה פסולה מכאן יש ללמוד דאין צריך ה' אפילו לכתחילה מיהו לפרסומי מילתא בעינן ה' לכתחילה.
<h2>דף קו.</h2>
תנו רבנן חליצה מוטעת כשירה כגון שאומר חלוץ ובכך אתה כונסה. אמר רבי יוחנן אני שונה בין שכיון הוא ולא כיונה היא בין שכוונה היא ולא כיוון הוא חליצה פסולה עד שיתכוונו שניהן ואת אומר חליצה כשירה, אלא חליצה מוטעת שאומר לו על מנת שתתן לך מאתים זוז ואינה נותנת. כדאמר פרק הגוזל [קט"ז ע"ב] טול דינר והעביריני אין לו אלא שכרו. פר"י [דווקא כגון] הכא כגון ששואל דבר גדול במקום שאין לוקחין אלא דבר מועט, אבל היכא שרגילין ליקח דבר גדול, כגון השבעת שדים או במקום שרגילים לתת סרסרות ושדכנות גדול, צריך ליתן מה שקצץ עמו אף על פי שלא הוציא עליו מאומה, ולא מצי למימר משטה אני בך עיין פרק הגוזל [שם].
חולצין אף על פי שאין מכירין. ר"י גורס רבא אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין ואין ממאנין אלא אם כן מכירין. וכותבין גט חליצה אף על גב שאין מכירין ולא חיישינן לב"ד טועין והילכת' כרבא.
<h2>דף קו:</h2>
מצות חליצ' (קודמת) [קוראת] וקורא חולצת ורוקקת וקוראה. כתוב בספר התרומה צריך שלא יהא המנעל ארוך למעלה מן הארכובא, וצריך שיחלוץ ברגלו יחף ולא על בתי שוקיים וגם ינקה הרגל שלא ידבק ברגלו דבר שלא יהא מעל דמעל, והא דמכשרינן בסנדל של עץ המחופה עור היינו משום שהן מחוברין יחד. ומנעל שלנו תחת הסנדל שהיה בימיהן כי הן היו רגילים לילך בסנדל ואנו במנעל ולהכי עושין אותו מעור קשה כדי שיהיו כעין סנדל וצרי' להלך בו שעה אחת קודם חליצ' [כדי] שיראה שלו ומכוון לרגלו ורבינו תם כתב שאם הרצועות לבנות והמנעל שחור שפיר דמי כדאמר בביצה [ט"ו ע"א] שצריך ביצת הגיר להשחירו. וכתב בספר אבי"ה יקח מנעל שניכר שהוא של ימין ויחתוך מעט מלפניו ומאחריו כדי שתהא הרצוע' לגמרי על רגלו יחף וכן בגדיו ויכוין הקשר של רצועה על בשרו ולא יסייע לה לא בידו ולא ברגלו, ואם (היה) [היא] איטרת יד תעשה בשמאל דידה דהוה בימין דעלמא כדאמ' במנחות [ל"ז ע"א] גבי תפילין ויש מרבותינו שהחמירו שאם הוא איטר ברגל שיחלוץ בשתיהן במנעל ימין בימין ומנעל של שמאל בשמאל. ואם הוא שולט בשתי רגליו והיא שולטת בשתי ידיה יעשו בימין. וצריכה שלא תרוק לפני היבם לפני הדיינים קודם חליצה דסבור הרואה שרקיק' מצוה היא ויש לחוש דאמרינן [ק"ה ע"א] יבמה שרקקה כבר נפסלה על האחין וחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין ואף על פי שיש להשיב טוב ליזהר. ורא"ם היה נוהג להתיר חרם לישא שתי נשים שלא תהא חליצה פסולה וגם טוב שיבטל מודעא ויכוין להתירא בחליצה וכן היא. וכל אותם שכופים להוצי' כופין נמי לחלוץ וטוב שהיא תמחול על הכתובה כי אם היתה תופסת כתובה אחר החליצה היו צריכין ליתן לה ורבינו יהודה כתב שהיבמה אומרת שלשה פעמים חלוץ הנעל כמו העומדים שם. והדיינים לא יהיו קרובים זה לזה לא ליבם ולא ליבמה. וייקבעו [דוכתא מ]קודם שילכו שם ויאמרו נלך למקום פלוני. והאיש והאשה יעמדו בשעת חליצה. וישאלו אם יש שלשה חדשים ממיתת הבעל. ואם החולץ אחי המת מן האב. ואם המת היה בעל אשה זאת. וסגי בעדות אשה וקרוב. וישאלו אם יש לאיש י"ג שנים ויום אחד ולאשה י"ב ויום אחד. ואין האב נאמן על השנים. ויבדקו אם יש שערות באשה ובאיש בבית הערוה ונשים נאמנות כיון שהגיעו לכלל שנותיהן. ואין אנו בקיאין בגומות על כן צריך רבוי שערות עיין לעיל [ק"ה ע"ב] ופרק בא סימן [נ"ב ע"א]. ולא תאכל האשה באותו יום קודם חליצה כי יש דברים הרבה הגורמים רוק כדאמרינן אכלה תומא וגרגישתא לא חלצה. וישים הקרסים בלולאות דליהוי חליצה אלימתא. ונהגו לעשות שתי רצועות ושלשה קרסים ויעמוד האיש אצל הכותל או אצל עמוד כדי שידחוק רגלו בארץ.
בא הוא ויבמתו לבין דין נותנין לו עצה ההוגנת. והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי, והוא אומר לא חפצתי לקחתה. וחלצה נעלו וירקה בפניו רוק הנראה לדיינים וקוראה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל חלוץ הנעל שלשה פעמים. וכן יאמרו העומדים.
האי מאן דמיקרי חליצה לא ליקריי (א)לא לחודי' אבה יבמי לחודיה אלא לא אבה יבמי בבת אחת. וכן לא חפצתי לקחתה לדידיה. ואף על גב דאמר רבא אפסוקי מילתא לאו כלום היא מודה רבא בלא אבה יבמי. פר"י לא אבה בלא וי"ו כי מסורת יש ג' לא אבה דסמיכי לא אבה ה' השחיתך [דברים י']. וישראל לא אבה לי [תהלים פ"א]. לא אבה יבמי [דברים כ"ה].
רוק שקלטו הרוח לאו כלום היא הילכך הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח איכא בפניו. היא ארוכה והוא גוץ וקולטתו הרוח לאו כלום היא עד דמטי להדי אפי'. והא דאמר פרק החולץ [ל"ט ע"ב] דווקא דמיתחזי על ארעא היינו למצוה מן המובחר.
<h2>דף קז.</h2>
בית שמאי אומרים אין ממאנים אלא ארוסות. ובית הלל אומרים ארוסות ונשואות וכו' דאי אמרת תמאן שמיט ואכיל להו. הקשה ר"י הא אמרינן פרק המפקיד [ל"ט ע"א] המוציא על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי וישלמו לו, א"כ לא (תפסיד) [יפסיד] ופר"י מ"מ שמוט ואכיל אפי' הזמורות וגוף הקרקע אע"פ דאכל שלא כדין כדמוכח בכתובות בסוף פרק אלמנה [ק"א ע"א].
<h2>דף קז:</h2>
מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו.
מיאון רבי אליעזר ורבי יוסי מכשירין בשנים אמר רב יוסף [בר] מניומי אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג. פירש רבינו חננאל דווקא דיעב' אבל לכתחילה צריך שלשה דמכשירין משמ' בדיעבד.
איזהו קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה. אבל שלא לדעתה אינה צריכה למאן וכו'.
נשאל למהר"ם ז"ל על יתומה שנתקדשה אי סמכינן אעדות נשים שהיא בת י"א דלא נכנס' בשנת י"ב ותמאן והשיב ודאי סמכינן כיון דלא בעל ואפילו הייתה גדולה אין כאן אלא קידושי דרבנן והמנוהי רבנן בדרבנן. אבל אי בעל לא מהימני.
בראשונה היו כותבין גט מיאון כו' [ק"ח ע"א] אתי לאחלופי בגיטא. תיקנוהו הכי ביום פלוני מיאנה פלוניתא בת פלוני בפלוני בן פלוני באנפנא. פר"י מכאן יש לשבש מה שכתבו בגט מיאון לא רעינא ביה כדמשמע הכא.
<h2>דף קח.</h2>
אפילו אורחים מסובין בבית והיא עומדת ומשקה ואמרה א"א בפלוני בעלי הרי זה מיאון. הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס דאמר כל תינוקת שאינ' יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה מיאון, קטנה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה משום רבי יהודה בן בתירה אמרו הן הן מיאונה והלכה כמותו.
אמר ר' יהושע מעשה קטנה כלום בעלה זכאי במציאותה ובמעשה ידיה וכו'. עיין פרק אלמנה ניזונת מנכסי יתומים [ק"א ע"א].
הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מכהונה. נתן לה גט הוא אסור בקרובתיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מכהונה. [ע"ב] הממאנת לאיש ונשאת לאחר וגירשה וכו'. זה הכלל כל שיוצאת הימנו בגט אסורה לחזור לו. במיאון מותרת לחזור לו.
<h2>דף קח:</h2>
יש מיאון לאחר מיתה במקום מצוה או לא, שכרו אדם אחד בארבע מאה זוז ושאל את רבי עקיבא בבית האסורים ואסרו את רבי יהודה בנציבין ואסר.
<h2>דף קט.</h2>
המגרש את האשה והחזירה מותרת לייבם. קטנ' שהשיאה אביה ונתגרשה הרי היא יתומה בחיי האב החזירה אסורה לייבם.
לעולם ידבק אדם בשלשה דברים וירחק משלשה דברים ידבק בחליצ' ובהפרת נדרים ובהבאת שלום. ויתרחק מן המיאונים ומן הערבות ומן הפקדונות. פירש רבינו חננאל נמצא בשם גאון דאין לקדש יתומה עד שתהא בוגרת כדי להתרחק מן המיאונים והא דתקינו רבנן נישואים לקטנה דווקא במקום דאיכא למיחש שמא ינהגו בה מנהג הפקר.
<h2>דף קט:</h2>
רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים ולערבי של שיון (פירש שם מקום שמניחים הלוה ותופשין הערב). ולתוקע עצמו לדבר הלכ' דמדמי מילתא למילתא ואית ליה רביה במתא ולא גמר מיניה. ולמקבלי גרים פר"י דהיינו היכא דמשיאין אותם להתגיי' או שמקבלי' אותם מיד אבל אם מתאמצים הם להתגייר מקבלין אותם כדאשכחן פרק החולץ [מ"ז ע"א] וכמו שמצינו באבות.
מהו דתימא אית לי' אגרא לדידיה קא משמע לן. פר"י הא אמרינן [יומא פ"ז ע"א] כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, הני מילי אדם שהוא טוב מתחילה אבל [אדם] שאינו טוב ומלמד לאחרים תורה יכול להיות שחטא בא על ידו כדמצינו באחר במסכת חגיגה [ט"ו ע"ב].
<h2>דף קי.</h2>
ההוא עובדא דהוה בנרש ואיקדש כשהיא קטנה וגדלה ואתבוה אבי כורסיה ואתא אחרינא וחטפה מיניה ורב ברונא ורבינו חננאל הוי יתבי התם ולא אצרכוה גיטא מבתרא הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן. מכאן מביאין קצת ראיה למנהגינו שעושה צירקא להושיבם על קתדראות.
<h2>דף קיא:</h2>
היבמה שאומרת בתוך שלשים לא נבעלתי כופין אותו לחלוץ. לאחר שלשים יום מבקשים ממנו ובזמן שהוא מודה אפילו לאחר שני' עשר חדש כופין אותו לחלוץ. הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה. לאחר מיתת בעלה מבקשים ממנו. ואם נתכוונה אפילו בחיי בעלה מבקשין ממנו.
<h2>דף קיב.</h2>
היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אף על פי שחזרה ואמרה לא נבעלתי צריכה גט וחליצה. הנהו שניהם מודי' דאתו לקמי' דרבא וכו' צריכה גט וחליצה.
תנן התם בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה וכו'. איבעיא להו נטולה אני מן היהודים לגבי יבם מהו רבא אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו שיחלוץ לה. וכן הלכה.
<h2>דף קיב:</h2>
חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת רצה יוציא רצה יקיים. כשם שקונה ברמיזה כך מוציא ברמיזה. פקח שנשא פקחת ונתחרשה רצה יוציא רצה יקיים. נשתטית לא יוציא. נתחרש הוא נשתטה הוא לא יוציא עולמי'.
<h2>דף קיג.</h2>
חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות, אף על [פי] שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין לה עליהם כלום. רצו לקיימן יש להן כתובה. והני מילי דפקחת לחרש לית לה כתובה דנסבא מעצמו אבל אי נסבא ליה בית דין אית לה כתובה אילו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינא ליה.
<h2>דף קיג:</h2>
דבר תורה שוטה מתגרשת. מי שיש לה יד לגרש את עצמה, יצתה זו שאין לה יד לגרש את עצמה. אומר רבינו תם דהיינו דוקא שאין לה אב ופר' התקבל [ס"ד ע"ב] ופרק (בתרא וקידושין) [ב' דקידושין מ"ג ע"ב] גבי קטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה לגרש פירש בקונטרס אפילו על ידי אביה. ואין נראה לרבינו תם דהא לרבי ינאי היכא שיש לה אב יש לה יד דאפילו נערה בין היא בין אביה מקבל גיטה. ולר' יהודה אביה ולא היא ורבי ישמעאל נמי לא פליג על רבי ינאי אלא דדריש מקרא אחרינא והיכא שיש לה אב אביה משמרה ואינה חוזר'. ועוד הביא ראייה מירושלמי דקאמר תלת מילי איכא בינייהו עבר וגירש מאן דאמר מפני גרירה מותר. מאן דאמר לפי שאינה יכולה לשמור את גטה אסור. יש לה אב פעמים שוטה פעמים חלומה מאן דאמ' מפני גרירה אסור שאין אב יכול לשומרה מפני ההפקר וכן פעמים שהיא שוטה אינה נזהרת מן ההפקר. אבל למאן דאמר אינה יכולה לשמור את גיטה יש לה אב יכול לשמור את גיטה. והורה כן רבינו תם הלכה למעשה עיין בספר התרומה ובספר אבי"ה.
אירכסי מפתיחות דבי מדרשא (בראש השנה) [ברה"ר בשבתא] אמר ליה [קי"ד ע"א] זיל דבר טלי וטלייא התם דאי משכחי מייתי להו אלמא קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו. תא שמע אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרינן להו לא תטמאו לא דלא ליטמאו להו בידים. מכאן נראה לי על תינוקות הישנים באהל המת אין מחייבים להקיצם ולהוציאם אך מפני חינוך טוב הוא.
<h2>דף קיד.</h2>
נוהגין היינו יונקין מבהמה טהורה בי"ט. משום דהוא מפרק כלאחר יד בי"ט לא גזרו [רבנן] בשבת גזרו. פירש בקונטרס משום בורר ור"ת פי' משום ממחק ועוד אמר פ' חבית [קמ"ד ע"ב] חולב אדם עז לתוך הקדירה ולא לתוך הקערה לפי' הקו' ניחא דלתוך הקדירה לא הוי בורר. אבל לפר"ת ליחייב משום ממחק(י) והקשה ר"י בפ' אעפ"י [ס' ע"א] תניא גונח יונק חלב בשבת משום צערא לא גזור. ואומר רבינו תם דהתם מחמת חולי אבל הכא משום צער צמא ולהכי אסור בשבת. ולר"י נראה דפליגי עדיין והכי משמע התם דקאמר הלכה כרבי מורינוס מכלל דאיכא דפליג.
<h2>דף קיד:</h2>
שרצים דאיסורם במשהו. פירש בקונטרס דאיסורם בכעדשה. ואין נראה לר"י דמסכת מעילה פרק קדשי קדשים [ט"ז ע"ב] אמר שרצים לוקים עלייהו בכזית. וכן בכמה דוכתא אלא דאיסורם במשהו לוקה על נמלה דהוי בריא.
האשה שהלכ' היא ובעלה למדינת הים אם שלו' בינו לבינה ושלו' בעולם ובאה ואמרה מת בעלי תנשא או תייבם, שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם, קטטה בינו לבינה ושלום בעולם אינה נאמנת. רעבון גרוע ממלחמה דאילו מלחמה כשאמרה מת בעלי על מטתו מהימנה, וברעבון לא מהימנה עד דאמרה מת וקברתיו. מפולת הרי הוא כמלחמה. שילוח נחשים ועקרבים הרי הוא כמלחמ'. דבר אמרי לה הרי הוא כמלחמ' ואמרי לה אינו כמלחמ'. [קט"ו ע"א] עישינו עלינו בית, עישינו עלינו מערה, הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא. נפלה עלינו גייס נפלו עלינו ליסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת, אשה כלי זיינה עליה. אשה שאמרה פלוני אמר לי שמת בעלי ואותו פלוני מכחישה מתירים אותה להינשא עיין פרק שבועת העדות [ל"ב ע"ב].
<h2>דף קטו.</h2>
החזיקה היא מלחמה בעולם מהו מי אמרינן אמרה בדדמי או דילמא מה לה לשקר דאי בעיא אמרה שלום בעולם. פר"י דלא דמי להא דמיבעיא פרק קמא דבבא בתרא [ה' ע"ב] פרעתיו תוך זמני אי מהימן מגו דאי בעי אמר פרעתיו אחר זמנו אי אתי מה לי לשקר ומרע ליה לחזקה. דהכא אינה מכוונת לשקרא אלא אמרה בדדמי להכי מה לה לשקר עיין פרק קמא דבבא בתרא [שם].
ההוא גברא דבשילהי הילולא איתלי נורא ביה גנני אמרה להו דביתהו חזו גברא דמית חזו גברא דמית אתו חזו גברא חריכא אמ' רבא נאמנת. רבי חייא בר רבי אבין אמר דילמא איניש מעלמא אתא לאצלויי ואכליתיה נורא ופסתא דידה דשדייא הוא מחמת כיסופא ערק ואתא לעלמא. יש גאונים פסקו כרבא.
עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום מילתא דעביד לגלוי לא משקרא ה"נ לא משקר'. או דילמא טעמ' דעד אחד [מהימן] משום דהיא גופה דייקא ומנסבא. ת"ש מעשה בשני תלמידי חכמים שבאו בספינה שטבעו והשיא רבי את נשותיהם על פי נשים ומאה נשים כעד אחד דמו ומים כמלחמה אלמא עד אחד במלחמה נאמן. ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ומים שאין להם סוף אשתו אסורה אלא היכי דמי כגון דאסקינן לקמן [ע"ב] וחזינהו לאלתר. פר"י לאלתר מיד שהעלוהו אבל אם שהו הרבה במים אין לחוש דמיא (מצות) [מצמית] צמתו ליה כדאמרינן בפרק בתרא [קכ"א ע"א] אבל שהו אחר העלאה מיתפח תפח. פר"י לא שייך למימר בדדמי במים שאין להם סוף אלא שמעיד שטבע ולא יצא משם אבל במעיד שהעלוהו מן המים וראוהו מת לא שייך בדדמי ועד אחד במלחמה לא איפשיטא ולא מהימן.
פרק האשה שלום מבעיא להו עד אחד במלחמה מהו תיקו. ונר' לרבי' אבי' אם נשאת לא תצא מדמדמה לה תלמודה למים שאין להם סוף. והא דלא מהימן עד אחד במלחמה, הני מילי כגון שהוא הולך למלחמה להרוג או ליהרג. אבל אם הולך סמוך למערכת במלחמה לקנות שלל ואמר עד אחד שמת במלחמה נאמן, שמנהג הוא בני אדם שהולכים לשם בלא כלי זיין לראות המלחמה שאין מקפידין עליהן והוי כאילו מעיד שמת על מטתו, וכן משמע בירושלמי [ה"א] עיין בספר אבי"ה. ועוד כתבו הגאונים דאפילו אם העיד העד אפי' בעד מלחמה ראיתיו הרוג אחרי כן והכרתיו יפה בטביעת עין פשיטא דנאמן דלא גרע מאשה גופא דאם אמרה מת על מטתו נאמנת.
<h2>דף קטו:</h2>
ההוא דאפקיד שומשמי גביה דחבריה אמר ליה הב לי שומשמי אמר ליה שקלתינהו אמר ליה הא כן וכן הויין ובחביתא רמיין. אמר ליה דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו. ומסיק שומשמי מאי סימנא אית ביה והילכתא חיישינן שמא פינו. פר"י דמיירי שהפקיד בעדים דאי לא הכי הוא נאמן במגו דלקוחין הן וגם מיירי שראוהו אותו העדים. ובההי' דפרק איזהו נשך [ע' ע"א] דקאמר דהבא פריכא אבל כלים לא מאי טעמא דילמא פיקדון נינהו ואתא איניש ויהיב סימנא ומהדרינן להו משמע דיכול להוציא מיד היתומים בסימן. יש מפרשי' דמיירי בכלים העשויין להשאיל ולהשכיר דאבוהון לא הוה נאמן לומר לקוחין הן בידי. אבל קשה אפילו יבואו עדים ונודע שהן של אחרים כיון שאנו יודעים שהן ממושכנין ליתומים אמאי לא יחזרו להן מעותיהן והא אמרינן בהגוזל בתרא [קט"ו ע"א] דעשו בהם תקנת השוק. ויש לומר דמפסדי הריוח שלא יחזרו להן אלא קרן עיין פרק הכותב [פ"ה ע"ב] ופרק איזהו נשך [שם].
רבי יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי קאזיל לאספמייא ושכיב שלחו מהתם רבי יצחק ריש גלותא שכיב אביי אמר חיישינן לתרי יצחק. ורבא אמר לא חיישינן. וקיימא לן כרבא. אמר רבא מנא אמינא לה דהני שטרי דנפקי במחוזא וכתיב בהו חבי בר נני ונני בר חבי ומגבינא בהו והא חבי בר נני ונני בר חבי איכא טובא במחוזא. [קט"ז ע"א] ואביי למאי ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר בהו אי לפקדון כיון דשמי' כשמיה לא מפקיד גבי' מאי אמרת דילמא מסר לה אותיות נקנות במסירה. עיין פרק המוכר את הספינה [ע"ז ע"א].
<h2>דף קטז.</h2>
ההוא גיטא דאשתכח בסורא דכתיב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא נהרדעא פטר. תריך פלונית אינתתיה ובדוק רבנן מסורא עד נהרדעי ולא הוה ענן בר חייא אחר לבד מענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא ואתו סהדי ואמרי דההיא יומא דאיכתוב ההוא גיטא ענן בר חייא מחגרא הווה גבן בנהרדעא. אמר רבא אפילו לדידי דלא חיישינא הכא חיישינן דילמא בגמלא פרחא אזל. אי נמי בקפיצה. אי נמי מילי מסר כדאמר רב לספריה כי יתביתו בשילי כתבו בשילי ואף על גב דמימסר לכו מילי בהיני. והלכתא כרבא.
היכי דמי קטטה בינו לבינה באומרת לבעלה גרשתני להמנינהי מדרב המנונא. פר"י דהילכתא כרב המנונא מדפריך סתמא דתלמודא מיניה הילכך אשה שאמרה בפני בעלה גירשתני נאמנת אבל בשתובעת כתובתה אינה נאמנת וכן משמע סוף פרק הכותב [פ"ט ע"א] עיין שם.
באומרת לבעלה גירשתני בפני פלוני ופלוני ושיילינהו לעדים ואמרו לא היו דברים מעולם והיינו קטטה. [ע"ב] עד אחד בקטטה מהו. ולא איפשיטא ואינו נאמן. איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה וכו'.
<h2>דף קטז:</h2>
בית שמאי אומרים תינשא ותטול כתובה בית הלל אומרים לא תטול כתובה [קי"ז ע"א] דמצינו שאין האחין נכנסים לנחלה על פיה. וחזרו בית הלל להודות כבית שמאי. אמר רב חסדא נתייבמה היבם נכנס לנחלה על פיה.
<h2>דף קיז.</h2>
באת לב"ד ואמרה מת בעלי התירו לי לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובתה. תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין לה. אמרה התירו לי לינשא ותנו לי כתובתי בעיא היא. ולא איפשי' ואזלינן לחומר'.
<h2>דף קיז:</h2>
עד אחד אמ' מת ועד אחד אמר לא מת יש חילוק בין באו בבת אחת או באו בזה אחר זה עיין לעיל. אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת עיין לעיל.
עד אחד אמר מת והיתירוה לינשא ואחר כך בא עד אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתירא הראשון ודווקא היכא דהיתירוה לינשא קודם שבא העד השני אבל אם קדם העד הב' קוד' שהיתירוה ונישאת תצא. התירוה על פי עד אחד ובאו שנים ואמרו לא מת אסורה לינשא. בא עד אחד והתירוה ואח"כ באו שני פסולי עדות כגון נשים וקרובים ואמרו לא מת לפי לשון אחד (בפר' חרש) אמר הלך אחר רוב הדעות והראשון בטל ואם נשאת תצא. לשון שני אמר לקולא לא תצא מהיתר הראשון.
(כל מקום שהאמינה תורה עד א' כו') תשובת הרמז"ל שני כותים מסיחים לפי תומם פלו' מת ובא עד כשר ואמר לא מת לא משגחינן ביה ואזלינן בתר רוב דיעות כדאמר הכא דאזלינן בתר רוב דיעות בין לקולא בין לחומרא כן הדין ללישנא קמא. ואי הלכתא כלישנא בתרא אפי' נשא כבר תצא. והילכתא כלישנא בתרא דבשל תורה הלך אחר המחמיר.
אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זאת שאומרת מת תינשא ותטול כתובה. וזאת שאומרת לא מת לא תינשא ולא תטול כתובה. אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג וכו'.
<h2>דף קיח.</h2>
האשה שהלכה היא ובעלה למדינ' הים ואמרה מת בעלה תינשא ותטול כתובה וצרתה אסורה. היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון. רבי עקיבא אומר אסורה לינשא ואסורה לאכול בתרומה. אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי מותרת וחמותה אסורה. היתה בת ישראל וכו'. הלכה כרבי טרפון.
<h2>דף קיח:</h2>
קידש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזה מהם קידש גזל אחד מחמשה ואינו יודע מאיזה מהם גזל וכו'. פסק רב אלפס דקיימא לן כרבי עקיבא דאמר אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם לכל אחד ואחד.
האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ובאת ואמרה מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת. מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת.
אין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתינשא ולא מתה אחותה שתיכנס לביתה. ואין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו ולא מתה אשתי שיכניס אחותה.
המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסני' ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דילמא זימנא דרחמ' ליה אמר ליה תניתוה חוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת. המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו תא שמע דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. מעשה באחד שחלה והיתה אשתו במקום רחוק והיה לו יבם קטן ושאלו אם כהאי גונא זכות הוא לה או לאו, והורה רבינו יואל הלוי דלא שנא כיון שהתלמו' לא חילק. ואמר רבינו משה [הכהן] דנראה לו דזכות הוא לה ואמ' כמדומה ששמע מרבינו תם דאמר כן מדאמר פרק מי שאחזו [ס"ח ע"ב] מאי טעמא בכית אמר' ליה דמית גברא ובעיא למנטרא ליבם תריסר שני ורפיא בידי.
<h2>דף קיט.</h2>
האשה שהלך בעלה [וצרתה] למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך (וצרתה) הרי זו לא תינשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה. היתה לה חמות אינה חוששת. יצתה מליאה חוששת ר' יהושע אומר אינה חוששת. אלא מחוורתא מתניתין רבי מאיר דחייש למיעוט. פר"י לא קיימא לן כרבי מאיר בהא אף על גב דסתם מתני' כוותיה מדפריך (בריש החולץ) [בפ"ק דחולין (י"א ע"ב)] ורבי מאיר היכי אכיל (כישרא) [בישרא] ולעניין חלב לפטור מן הבכורה אם קנה בהמה חולבת וילדה אצלו עיין פ"ק דחולין ומסכת בכורות פרק הלוקח בהמה [כ"ד ע"א] ורבינו תם פירש דהלכה כרבי מאיר בהא [כיון] דאיכא חזקה בהדי המיעוט.
<h2>דף קיט:</h2>
לא תינשא ולא תתייבם רבי חנינא אמר לעצמה שלשה חדשים ולחברתה לעולם. וכן הלכה.
שתי יבמות זאת אומרת מת בעלי וזאת אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו.
<h2>דף קכ.</h2>
אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף על פי שיש סימנים בגופו וכליו ואין מעידין אלא עד שלשה ימים. פירש רבינו תם דווקא כשיש פרצוף [פנים] עם החוטם ואינו מכיר הגוף אין מעידין אחר שלשה ימים אבל אם כל גופו שלם אפילו אין כאן (אלא) פדחת וחוטם ניכר הוא על ידי סימני הגוף ועוד דווקא בסימנים קאמר הכא אבל על ידי טביעת עין ניכר היטב כיון שיש שם כל גופו אפילו אחר כמה ימים. וקשה לר"י דאמרינן במדרש הרוגי מלכות הושיבו שומרים עליהן שלשה ימים כדי שלא יתירו נשותיהן משמ' דלאחר שלשה אין מעידין. ויש לומר דהתם כיון שמרובים בפצעים ובחבורות. אבל היכא דמכירין אותם מעידין.
תנו רבנן פדחת בלא פרצוף ופרצוף בלא פדחת אין מעידין, עד שיהיו שניהם עם החוטם. אין מעידים על השומא. רבי אליעזר בן דהבא אומר מעידין על השומא.
<h2>דף קכ:</h2>
ראוהו מגוייד או צלוב וחיה אוכלת בו אין מעידין אלא עד שתצא נפשו למימרא דמגוייד חיי ורמינהי אינו מטמ' אפי' מגוייד ואפי' גוסס טמויי דלא מטמא הא מחיי לא חיי. פר"י ה"מ בגוסס שהוא מגוייד כיון שגוסס בידי אדם לא חיי. אבל גוסס בידי שמים תנן בהדיא אין מעידין עליו.
<h2>דף קכא.</h2>
והאי דאמר אין מעידין עד לאחר ג' ימים הני מילי ביבשה אבל במים אינו משתנה דמיא מיצמת צמתי ליה. והני מילי שראוהו מיד אחר שהעלוהו מן המים.
נפל למים בין יש להם סוף בין אין להם סוף אשתו אסורה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מים שאין להם סוף אשתו אסורה מים שיש להם סוף אשתו מותרת. וכן הלכה ובלבד שישהא הרואה עד שתצא נפשו. היכי דמי מים שאין להם סוף כל שאינו יכול לעמוד ולראות בארבע רוחות.
בתשובת הרבי אליעזר מברונ"א מדקדק מדקאמרינן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ולא קאמרינן לעולם, נראה שתלו רבותינו על חכמי הדור ויראי שמים שיתבוננו וישכילו על העניין המאורע לעיין בקוד' והאריך הרבה למצא עילה להתיר אשה שנתעגנה ימים רבים כי נטבע בעלה וחזקות מוכיחות שנטבע כי הכלים אשר אתו בספינה נמצאו על שפת הים עיין בספר אבי"ה. בעל הלכות גדולות כתב אם נפל על פי עדים במים שאין להם סוף נחתי יורשים לירש הממון. גבי ממון אמרינן דמאית וגבי איסורין כגון לינשא החמירו ולא דמי לעיל [קי"ז ע"א] דאין האחין נכנסין לנחלה [דלא] על פיה (דלא) נחתין כי אם על פי העדים.
תנו רבנן נפל לגוב אריות אין מעידין עליו לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו. [ע"ב] ליורה של יין ושמן מעידין וכו'.
<h2>דף קכא:</h2>
אפילו שמע מן הנשים אומרות מת פלוני דיו אפילו שמע מן התינוקות הרי אנו הולכין מלקבור ומלספוד פלוני וכך וכך רבנן הוו התם וכך וכך ספדני הוו התם דיו. בישראל אף על פי שמתכוין. ובכותי אם היה מתכוין אין עדותו עדות (ואלא בכותי עדותו עדות) היכי דמי כגון מסיח לפי תומו. פסק רבינו אבי"ה כותי המתחיל להסיח לפי תומו אפי' שאלוהו אחרי כן ומפרש קרי מסיח לפי תומו כי ההיא עובדא דפונדקית. ההוא דקאמר ווי לפרשא זריזה דהוה בפומבדיתא דשכיב, ואינסבוה לדביתהו. ההוא דקאמר ואזיל מאן איכא בי חסא, טבע חסא אמר רב נחמן אכלוהו כוורי לחסא, מדיבורא דרב נחמן אזלה דביתהו ואינסיבא ולא אמר לה ולא מידי.
הא דאמרינן מים שאין להם סוף אשתו אסורה הני מילי לכתחילה אבל אינסיבא לא מפקינן לה [ל"ש גברא רבא דאית ליה קלא ל"ש איניש אחריתא לכתחלה לא]. (ו)לכתחילה לא.
ההוא כותי דאמר ליה לבר ישראל טול אספסתא שדי לחיותא ואי לא קטילנא לך כפלוני בר ישראל שמעה דביתהו אתאי לקמיה דרבא [קכ"ב ע"א] פשטא מיהא מתנית' כותי שהיה מוכר פירות השוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של כרם רבעי הן של עזקה הן לא אמר כלום שלא אמר אלא להשביח מקחו. מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרכום של ביתר ובא כותי ואמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין לכרכום של ביתר שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהם. והא דכותי מסיח לפי תומו כשר הני מילי במילי דלא שייכי אבל במילתא דשייכי ביה עבד לאחזוקי שקרייהו כדאמרינן פרק כל הגט [כ"ח ע"ב] שמע מקומנטריסין של אומות העולם וכו'.
<h2>דף קכב.</h2>
מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין על פי בת קול. מעשה באדם אחד שעמד על ראש ההר ואמר אני איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני נשכני נחש והריני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. ודילמא שד הוא דחזו ליה בבואה דבבואה. ודילמא צרה הואי תנא דבי רבי ישמעאל בשעת סכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין. ירושלמי [ה"ז] מצאו בשטר מת איש פלוני ונהרג איש פלוני, רבי ירמיה אמר משיאין את אשתו רבי אבא אמר אין משיאין את אשתו, ופסקו הגאונים דמשיאין ובלבד שיהיו מכירין שהוא כתב ישראל.
פסק רב אלפס פסול מדברי תורה פסול לעדות אשה. ומסתברא דפסול מן התורה כשר למסיח לפי תומו.
אמר רבי יעקב כשירדתי לנהרדעי כו'. כך מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האשה על פי עד אחד והוחזקו להיו' משיאין ע"פ אשה ע"פ עבד ושפחה.
מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהן והניחוהו בפונדק, בחזרתם אמרו לפונדקית איה חברנו אמר' להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו אמרו לו לא תהא כהנת כפונדקית. [ע"ב] מאי גריעותא דפונדקית. אמר רב כהנא כותית היתה ומסיחה לפי תומה היתה. והא איה חברינו קאמרי. כיון דחזיוה דבכתה אמרו לה איה חבירינו.
<h2>דף קכב:</h2>
בודקין עדי נשים בדרישה ובחקירה דברי רבי עקיבא רבי טרפון אומר אין בודקין בדרישה ובחקירה. פסק רב אלפס קיימא לן כרבי טרפון דאמר אין בודקין בדרישה וחקירה.
